אחדות ההפכים \ שכל אין סופי

אחדות ההפכים \ שכל אין סופי

רבות נטען כי לא ניתן להסביר באופן מילולי את החוויה שמתארים המון כ:”הארה” \ “התעוררות רוחנית”. בפוסט זה אדבר על הדרך שבה ניתן להסביר בצורה מילולית את המתרחש, בצורה שבה השכל הכללי של האדם מסוגל ויכול לנתח בצורה לוגית את הכתוב ולהבין בצורה רעיונית את המתרחש בעת החוויה.
 
השכל של האדם, עיקרו ביכולת ניתוח התהליכים שלו, והאדם – מוגבל בראייתו את פני הדברים במציאות. והשכל של האדם, אין הוא דבר סטטי וקבוע, זאת מפני שמאחורי כל שכל ישנה לוגיקה מסוימת, שעל פיה פועל השכל.
 
והשכל על פי הגדרה היא “יכולת ההבנה והחשיבה האנושית”. והאדם אשר מנסה להבין את המציאות שסביבו ולנתח תהליכים המתרחשים בה, משתמש בלוגיקה של השכל הנוכחי שלו בכדי לנתח את פני הדברים.
 
והשכל של האדם משתנה ללא הרף, כי הרי כשהאדם נולד, אין באפשרותו להשתמש באותו אופן בשכלו, כפי שיכול להשתמש בו כאשר הוא גדל ונהיה למבוגר. ומפה ניתן להסיק, כי השכל של האדם הוא לא דבר בפני עצמו, אלא רעיון אשר מאחריו עומדת מערכה של כללים וחוקיים, שבנויים מהידע אשר יש ביכולתו של האדם להבין, מהאינטראקציה שלו עם הסביבה שלו.
 
וכל אדם, יש לו שכל אחר, מהאדם המודרני הממוצע, ועד לאלו אשר מוגדרים על פי חוק כלא שפויים. כשיש לכל השכלים של בני האדם משותף אחד מרכזי, אשר פועל כנקודת ההנחה הראשונה שממנה יוצא האדם, בעת פעולת הסקת מסקנות וחשיבה לוגית \ תהליכית.
 
ואותו דבר מרכזי אשר משותף לכל השכלים, היא הנחת היסוד אשר מהווה את הבסיס להגיון האנושי הכללי. כי כל הדברים שחושב האדם שהוא יודע בוודאות, הם דברים שמאחוריהם עומדת הנחת יסוד אחת שלא נדלת מאף אחד מהרעיונות שבהם אוחז האדם בעת שימושו בשכל.
 
ואותה הנחת יסוד, היא ההנחה שיש הבדל בין דבר להיפוכו, כי הרי כל רעיון שיש לאדם, מובנה על הנחת היסוד שיש הבדל בין דבר להפך שלו, ולא יכול האדם בשכל הרגיל שלו, לחשוב או לנסות להבין כיצד מתקיימת אחדות בין ההפכים.
 
כי במציאות שלנו, מתקיימים דברים אותם אשר אנו תופסים כהפכים מוחלטים. והפכים מוחלטים, על פי הגדרה הם דברים אשר דוחים אחד את השני, בצורה כזאת שלא ייתכן שיתקיימו באותו מקום ובאותו זמן בו בעת ובעונה אחת.
 
לדוגמא, לא הגיוני עבורנו לתפוס או להבין, כיצד ייתכן שאדם נמצא במקום מסוים ובזמן מסוים, ובו בעת ובעונה אחת הוא גם לא נמצא שם, ולא הגיוני עבורנו לתפוס כיצד ייתכן הדבר, שאין הבדל בין “היש” לבין ה”אין” במציאות.
 
והסוד לתפיסת אחדות ההפכים היא על ידי רכישת שכל חדש, שבו יוצא האדם מנקודת מבט שונה, ואופן הניתוח שלו את פני הדברים מושתת על סט חדש של כללים, שבו חוקי הלוגיקה שונים, ומנקודה זאת, אין האדם תופס את המציאות ואת המתרחש בה באותה צורה שבה תפס קודם, ולא מדובר בשינוי רעיוני במערך האמונות של האדם אלא בשינוי של ממש, שבו משתנה התפיסה של האדם את המתרחש במציאות מקצה לקצה.
 
והדרך להבנה של אחדות ההפכים היא על ידי כך שירכוש האדם שכל אשר מסוגל להבין דברים “אין-סופיים”. ולמעשה, על פי הגדרה אין סוף הוא דבר ללא גבולות, אך אין-סוף במובן הרגיל של המילה, הוא לא באמת אין סוף אמיתי, כי הוא לא מכיל את הסוף. והשלמות האמיתית טמונה בכך שמשלבים ההפכים והופכים לאחד.
 
כי באחדות האמיתית, הכל אחד, ואין הבדל בין דבר והיפוכו, והשכל היום-יומי הרגיל של האדם, פועל בצורה שלא מאפשרת לו להבין או לחוות את המציאות בצורה אין סופית. וכמו שבחלום, פועל האדם על מעין טייס אוטומטי, והוא חושב בפועל בצורה שנדמית לנו כשאנחנו מתעוררים בבוקר כבלתי נשלטת כלל, כך גם בזמן אותו אנו מכנים “זמן ערות”, נתון האדם במעין מצב של טייס אוטומטי.
 
כי משותף הדבר, לזמן ערות ולזמן חלימה: שאין האדם מטיל ספק בעובדה שהוא ער, וכברירת מחדל, משוכנע האדם שהוא ער לחלוטין. 
וזוהי למעשה הסיבה, שאין אנו חווים את החלומות שלנו כלא- אמיתיים.
ואם היה מטיל האדם ספק, בזמן חלום בעובדה שהוא ער, הוא היה מגיע למסקנה שהוא במעין “חלום”, ומאותו רגע השליטה שלו בעצמו בחלום הייתה הופכת למודעת לחלוטין, והוא היה יכול לתפקד בשעת החלום, בדיוק באותו האופן שבו הוא מתפקד בזמן ערות.
 
אך למעשה, גם התפקוד שלנו בזמן ערות הוא לא נשלט על ידינו לחלוטין, ועל כך נאמר “הכל ידוע והרשות נתונה”. כשהמציאות עצמה, מתרחשת מאליה, ללא קשר לאיזה שהוא “אני” דמיוני אשר “עושה” את הפעולה.
 
והאני האמיתי של האדם, מקורו האמיתי טמון בתפיסתו הפנימית של האדם את עצמו. כי במציאות שלנו, כל אשר אנו רואים אל מול עינינו בעולם אותו אנו חווים כחיצוני, הוא למעשה הדרך שבה אנו מרגישים בתוך הראש שלנו מבפנים.
 
וכל החוויה החיצונית של המציאות הערה, היא למעשה חוויה נוירולוגית המתרחשת בתוך הגולגולת, ולמעשה, אם לדייק – נכון לומר שכל החיצוני לנו הוא למעשה פנימית. והתפיסה הפנימית של האדם את עצמו, משנה לחלוטין את התפיסה שלו את המציאות החיצונית שבה הוא נמצא.
 
והתפיסה מקורה בחלל הריק, וכאשר מבחין האדם בעצמו, ולעתים נדמה לו שהוא מכוער, ולעתים נדמה לו שהוא יפה, ברווח מאוד קצר בין הזמנים, נכון ומדויק לומר, שאין באמת השתנה האדם בזמן קצר שכזה, אלא שתפיסתו את פני הדברים השתנתה.
 
ונאמר שהתפיסה מקורה בחלל הריק, אשר מכיל הגדרות הניתנות לעריכה ולשינוי. וכשמשתנות ההגדרות של החלל הריק, אין האדם מבחין בשינוי בצורה ישירה בפניו של החלל הריק עצמו, אלא אך ורק דרך המציאות אותה תופס האדם כדרך החלל הריק.
 
ובאחדות האמיתית, אין האדם מבדיל בין פעולה שנעשית על ידו, לבין פעולה שקורת לו. וכל דבר במציאות, שנדמה קודם לאדם כאילו נגד את ההפך המוחלט שלו, מתמזג איתו, והשניים הופכים לאחד, בצורה כזאת, שאין הם שונים אחד מהשני כלל.
 
ובשביל שיוכל האדם להפסיק לחשוב על דברים בצורה מוגבלת, ולרכוש שכל אין סופי, על האדם לגרום לכך שיתמזג השכל הסופי שלו, עם השכל האין סופי של הבורא. ולשם כך צריך האדם לשנות את תפיסת האני שלו על ידי הגעה אל האמת המוחלטת של המציאות.
 
וכפי שכבר נאמר, תפיסת האדם הפנימית, היא למעשה מושבה האמיתי של הנשמה, ובחיי היום-יום נדמה לאדם שהוא נמצא במקום ובזמן מסוים במנוחים פיזיים, כשבפועל, נמצאת תודעתו האמיתית של האדם מחוץ לחלל הריק, המהווה כמעין משקפיים, בשדה תודעתי מחובר ואין סופי, אשר למעשה “חולם” אין סוף מציאויות, באותה הדרך שבה אנו חולמים חלומות כשאנחנו הולכים לישון.
 
ובמציאות מחוץ לדרך שבה האדם תופס אותה, מחוברת כבר תודעתו עם תודעתו של הבורא, כשלמעשה – אין הוא נפרד מהבורא. והמשפט “אין עוד מלבדו” מתקיים וחל תמיד. רק שבתפיסתו של האדם, הזדהותו כתודעה עם דברים חולפים גורמת לו למצב של שכחה וסבל.
 
ועל ידי כך שמשתמש האדם ברצון, הוא יכול להגיע למצב שהשכל הסופי שלו מתמזג עם השכל האין-סופי של הבורא. כי הרצונות של האדם, הם תמיד מוגבלים, מכיוון שהם לא כוללים בתוכם, ובלוגיקה שעומדת מאחוריהם את אחדות ההפכים הקיימת בכל.
 
ועל ידי כך שמצליח האדם לרצות רצון אין-סופי, מתמזג השכל הסופי שלו עם השכל האין-סופי של המציאות\הבורא. כי כל הרצונות שיש לאדם, הם למעשה חוסר. והמילה הנרדפת של רצון היא חוסר.
 
וכל הרצונות שיש לאדם, נובעים מחוסר. כשהמילה רצון, מתארת את העובדה שבה דורש החוסר את מילויו. וכפי שהרוח נושבת, מכיוון שנוצרים חללים של ריק, אשר דורשים את מילוים – כך גם כל רצון בבריאה נובע מחוסר, אשר דורש את מילויו כברירת מחדל.
 
והרעב למעשה, הוא חוסר בשובע. מדובר בחוסר אשר דורש את מילויו. וכך הרצונות שיש לאדם, נובעים מכך שהשכל המוגבל שלו לא תופס את האחדות המתקיימת לנצח בכל הדברים. ועל ידי כך שמצליח האדם להגיע לרצון אין סופי, הוא מצליח לאחד את השכל שלו ולהגיע להבנה של השכל האין סופי של המציאות.
 
ובשביל להגיע לרצון האין סופי, על האדם לרצות רק דבר אחד = להגיע לאמת. ולמעשה, הסיבה שהאדם נמצא במצב של אי-ידיעה שלמה את המציאות נובעת מכך שהוא נמצא במצב של “שכחה”. ובמצב הזה שכח האדם משהו, שהוא אינו יודע שהוא שכח.
 
ובמצב השכחה, תמיד מרגיש האדם חיסרון, שלא ניתן למלא פה במציאות הערה על ידי אף אחד מהחוחושים הפיזיים המוכרים לאדם, ומתוך אותה תחושה של חסרון, מתחיל האדם כברירות מחדל לפתח רצונות סופיים.
 
והסיבה לכך שנתון האדם בשכחה, היא סוד שיודע אך ורק הבורא. 
וכאשר יצליח האדם להזדהות עם הרגע הזה, תשתנה תפיסת האני שלו, וכתוצאה מכך יוכל השכל שלו להבין דברים בצורה אין סופית.
 
ודוגמא לכך, היא המרדף הבלתי פוסק של האדם אחרי האושר, והמרדף שלו להתרחקות מהסבל. כשבמציאות, ומהתפיסה שכוללת בתוכה את אחדותם של כלל הדברים, אין באמת מתקיימים ההנאה והסבל כנפרדים אחד מהשני.
 
ובמציאות, חווה האדם את ההנאה רק ביחס לסבל, וככל שיש לאדם יותר סבל, ופחות הנאה – ככה מעריך יותר האדם את ההנאה שיש ברשותו, וככה גדלה רמת ההנאה שלו והסיפוק שלו מהמציאות, וככל שמתמלא האדם יותר בהנאה, ככה הוא מתרגל אליה ולוקח אותה כמובן מאליו, וביחס לכך הוא חווה סבל.
 
כשבפועל, אין מדובר בשני מצבים סטטיים נפרדים, אלא רק בדרך שבה תופס האדם את המציאות ברגע נתון. ונאמר שההנאה והסבל לפי מידת הרצון, וככל שרוצה האדם דבר מה יותר, כך הוא יהנה יותר אם ישיג אותו, ויסבול יותר אם לא. וככל שרוצה האדם את הדבר פחות, כך הוא פחות יהנה אם ישיג אותו, אך פחות יסבול במידה ולא יצליח להשיג אותו.
 
וכפי שכבר נאמר, מקורו של הרצון הוא בחוסר, והמילה רצון מתייחסת לדרך שבה דורש החוסר את מילויו. ובהתאם לכך, רצון גדול הוא למעשה חוסר גדול, וההפך. ובהתאם לכך – כאשר ממלא האדם חוסר גדול מרגיש הוא תחושת סיפוק גדולה משירגיש כאשר ימלא חוסר קטן וההפך.
 
והדרך שבה האדם רודף אחריו מילוי החוסר במהלך כל חייו, היא למעשה יוצרת בחייו של האדם חוסרים חדשים. כי בכל פעם שממלא האדם חוסר, הוא נהיה תלותי יותר ויותר במילוי חוסרים חדשים. ובסופו של דבר, כשממלא את האדם את כל אשר חסר לו, הוא מגיע למצב של אבדון מוחלט.
 
כי במצב שבו אין רצון (חוסר) אין כל דרך להנות \ לסבול כלל. ובמצב זה יוצא האדם ממעגל ההנאה והסבל, ומצב זה מצד השכל המוגבל מהווה אבדון מוחלט וחוסר תכלית, כשמצד השכל האין סופי – מהווה מצב זה אחדות אמיתית של ההפכים, ואת תכלית המציאות עצמה.
 
ובכדי להגיע למצב של תפיסה אמיתית את האחדות הכוללת יש על האדם לרצות דבר אחד בלבד, והוא להגיע לאמת (ההפך משכחה). ובמצב זה, בהתאם לכך שהרצון הוא רק חוסר, מגיע האדם למצב שבו החוסר שלו מתמזג עם כל מה שיש, ובנקודה זאת מגלה האדם שמה שנראה כחסר, לא נפרד כמה שנראה כקיים .
 
והשלמות האמיתי שמתקיימת ברגע הזה לנצח, מתגלה אל האדם במלוא יופיה, ומרגע זה, הופכים חיי היום-יום הרגילים למעין מנגינה ללא נגן, למעין דבר אשר נעשה, ללא מישהו שעושה אותו. למעין משחק ללא שחקנים.
×