איך הראש שלנו מבפנים נראה מנקודת המבט של העיניים שלנו?

איך הראש שלנו מבפנים נראה מנקודת המבט של העיניים שלנו?

איך הראש שלנו מבפנים נראה מנקודת המבט של העיניים שלנו?
 
הוא נראה כמו מה שאנחנו רואים בחוץ מולנו, כי כל מה שאנחנו רואים בחוץ ממולנו זה איך שאנחנו מרגישים בתוך הראש שלנו.
 
כששאלו את סוזוקי “איך זה מרגיש לחוות הארה \ סאטורי” ? הוא השיב: “זה מרגיש ממש כמו חווית היום-יום הרגילה שלנו רק חמש ס”מ מעל הקרקע”
 
אבל למה אנחנו מרגישים כל כך כבדים? זה לא רק עניין של גרביטציה ומשקל, זה קשור יותר לעניין שאנחנו מרגישים שאנחנו סוחבים את הגוף שלנו במרחב.
 
יש משפט בזן: “מי זה שסוחב את הגוף הזה במרחב?” בדיבור שלנו אנחנו יכולים להבחין בזאת כל הזמן: “אני מרגיש שאני מזיז את הגוף הזה, הגוף הזה הוא רק נטל עבורי”.. “עבור מי”? נשאלת השאלה.
 
וכשלא נשאר זה שעבורו הגוף הוא נטל, הגוף הוא לא נטל יותר. אבל כל עוד אנו מתנגדים לרעיון הזה – הוא יישאר נטל. אז כשלא נשאר “אני” שיתנגד לדבר הזה שאנחנו קוראים לו “שינוי” (שזו פשוט מילה נרדפת למילה “חיים), כל מה שנשאר זה הרגע הזה.
 
אנחנו נתונים באשליה שגורמת לנו לחשוב ש: “אנו חושבים את המחשבות שלנו”, במקום פשוט להיות זרם של מחשבות. וכשאנחנו מפריכים את האשליה ש”אנחנו מרגישים את הרגשות שלנו” במקום להיות פשוט רגשות, אנחנו מתחילים לחוש באחדותם של כלל הדברים.
 
האמרה “אני מרגיש את הרגשות שלי” היא אמרה מיותרת, זה כמו לומר “אני שומע צלילים” מכיוון שאין שמיעה בנפרד לצליל, השמיעה היא הצליל, הראייה היא המראות שאנו רואים. אנחנו לא חוזים במחזות, לחזות במחזה זו אמרה מגוחכת.
 
אפשר פשוט לומר, “ראיה”. אבל אנחנו ממשיכים להכפיל את המילים שלנו, וההכפלה הזאת, היא שוות ערך לתנודה במערכת חשמלית, שבה יש יותר מידי “פידבק”. בטלפונים הישנים והמקוריים, המיקרופון היה נפרד מהרמקול שבו שומעים את הצד השני מדבר.
 
במצב הזה, אם היינו רוצים לעצבן מישהו בטלפון שהיה מטריד אותנו, היינו יכולים לגרום להם להקשיב לעצמם, על ידי זה שהיינו מצמידים את החלק עם המיקרופון מול החלק של הרמקול שבו שומעים את הצד השני.
 
אבל בפועל, האדם לא רק שמע את עצמו, אלא נוצר מעין אפקט של “פידבק\אקו”, שבו שמעו בצורה חוזרת את המילה שנאמרה בלולאה, עד שלבסוף שמעו רעש צורם וחזק.
 
באותה הדרך, אם אנחנו מכוונים מצלמת וידיאו על המסך שבו רואים את מה שהיא מצלמת: התמונה שמתקבלת היא לולאה אין סופית של התמונה המצולמת.
 
אותו דבר קורה גם לנו, בני האדם – כשאנחנו מקבלים את התחושה “שאנחנו חושבים את המחשבות שלנו” ה”אני” שנפרד מהמחשבות, חווה את אותה השפעה של “לראות כפול”.
 
כי אנחנו חושבים, “האם אני יכול להבחין בזה שמבחין במחשבות”? 
זה דומה לאמרה “אני מודאג, ואני צריך לא לדאוג, אבל בגלל שאני לא יכול להפסיק לדאוג, אני מודאג לגבי העובדה שאני מודאג”
 
ואתם רואים בדיוק לאן זה מוביל, זה מוביל לאותו סוג של לופ\לולאה שמתחרשת בדוגמא עם הטלפון \ הטלוויזיה והמצלמה. ואת זה אנו מכנים “חרדה” (הפחד מלפחד).
 
ישנו תרגול מסוים שמשתייך לנגרג’ונה (מורה בודהיסט), אשר מבטל את החרדה, כי בו מגלה האדם, שלא משנה איזו כמות של חרדה יש לאדם, אין לה שום השפעה על שום דבר שהולך לקרות.
 
מנקודת מבט מסוימת, הגרוע ביותר עומד לקרות – כולנו עומדים למות. ואל תדחיקו את העובדה הזאת ותומרו לעצמכם, נכון אבל אני אחשוב על זה מאוחר יותר בחיים, כי זה הדבר החשוב ביותר שאפשר לחשוב עליו עכשיו, מכיוון שזה מה שעומד לאפשר לכם לשחרר.
 
להיפטר מהפחד לאבד שליטה, כי בסופו של דבר, כשזה ששולט בהכל נעלם, נעלמת גם השליטה, וכל מה שנשאר הוא מה שקורה עכשיו במציאות \ חיים
 
וזו למעשה, החוויה אותה מכנים
הארה.
 
זכויות: Alan Watts (תורגם ונערך על ידי גופל אור – אחדות) © 
×