איך נוצר המקום והזמן עצמו ? \ מה זה המימד הבא ? \ שכלול ההכרה והתפיסה ולהיות ברגע הזה

איך נוצר המקום והזמן עצמו ? \ מה זה המימד הבא ? \ שכלול ההכרה והתפיסה ולהיות ברגע הזה

יש סוד, שנאמר שבתנ”ך, האבות כולם – הם חלקי המרכבה. ויחד הם המרכבה עצמה. שזאת יישות שהיא הזמן עצמו שפועלת על ידי הקרנה של מקום וזמן על ידי “צירופי אותיות” כל הסיפורים של האבות בתנ”ך שמסופרים קיימים בכמה רבדים, כמו כל רגע אחר במציאות.

 

כשגם כל רגע שאנו חווים בעידן המודרני, הוא גם חלק מאותו עולם, כשכל רגע קיים לא רק ברובד התודעתי של בני האדם מצד התפיסה המצומצמת שלהם את המקום והזמן כולו,

 

אלא הוא קיים גם מצד הכרה של יישויות שסדר גודל התפיסה שלהן את עצמן ואת המציאות וההבנה שלהם את חוקי הטבע היא כמו ההבדל בינינו לבין חיידקים, כשאותן ישויות, נכללות אמנן באלוקות כמו כל דבר – אך לא נחשבות עדיין למקור השפע (האלוקות) עצמה.

 

ובכך נאמר, כי עולם זה מלא בפרטים ובתהליכים שונים, ואם נשים לב – תהליך במהותו נגרם על ידי תהליך אחר וגורם לתהליך אחר לקרות.

 

וכל העולם הזה, כפי שנחווה מצד התפיסה של בני האדם – הוא צמצום של האין סוף דרך רצף של מימדים הכוללים רמות תודעה שונות.

 

והמימד הבא – לא מדבר על הוספה של עוד מימד רוחב או אורך אלא על הבנה שהמימד הזה הוא למעשה סה”כ אפשרי והגיוני לחוויה רק דרך הישויות שהם אנחנו, ובעלי החיים השונים – מהקטן לגדול.

 

הישויות הנוספות הקיימות במציאות אינן מוחכרות לבצע לוקליזציה של התודעה לתוך מקום וזמן מוגדר בכדי להתקיים, ולכן עצם הקיום שלהם במציאות איננו תלוי כלל במקום וזמן.

 

ובני האדם, כל אחד “מהמקום שלו במציאות” אוחז בנקודת מבט ייחודית, שהיא כמו מפתח. וכאשר כל נקודות המבט האלו מתחברות, מתקבלת האלוקות.

 

ובני האדם בעולם, עוברים תהליכי התפתחות רגשיים נפשיים והכרתיים רבים, כאשר כל בני האדם כולם הם למעשה יישות אחת, מצד נקודה של מודעות על מסוימת, של ישות שהיא נקראת אדם הראשון.

 

וכל תהליכי ההתפתחות כולם שבני האדם עוברים, מצד הישות שחווה את כל בני האדם כישות אחת, הם תהליכים שהם בעצם תהליך אחד, כולל שמתקיים במציאות.

 

ובשביל שיוכל האדם הפרטי להגיע להתכללות, לחוויה שהכל אחד או במילים פשוטות ל”התעוררות רוחנית \ הרחבת התפיסה” באופן טבעי, הוא צריך להבין מה קושר אותו לעולם הזה, כלומר מה הופך אותו באמת למי שהוא.

 

ומה שמחבר את האדם לעולם הזה היא החוויה של המקום והזמן עצמו, שהיא למעשה האני הכללי. וברובד התודעתי שממנו אין הבדל בין דבר לבין ההפך שלו, האני של האדם – לא קיים.

 

ובשביל שיבין האדם מה קושר אותו לעולם הזה, הוא צריך להשתמש ברצון שלו, כי הרצון של האדם – הוא הכלי שניתן לו, שמקשר אותו לאלוקות עצמה.

 

מעין מכשיר “שלא מהעולם הזה” הסיפור מאחורי הרצון הוא למעשה הרבה יותר מורכב ממה שלמדנו בבית הספר.

 

הרצון הוא כלי שמאפשר לנו לנוע על מרחב הזמן חלל האין סופי לתוך צמצום שהיא מציאות מוגדרת, או חוויה של צמצום של האין סוף לתוך הרגע הזה.

 

ומצד האלוקות, אין שום “רגע”, כי אין שום זמן, והמציאות הלא מוגדרת, מתקיימת בפני עצמה בשלמות, בתור כל מה שיש, תמיד היה ותמיד יהיה.

 

נאמר שהמחשבה, גם היא, קשורה לרצון, כי הרי גם המחשבות, וגם הרגשות – הם סה”כ תוצאות של רצונות פנימיים של האדם, הם למעשה התבטאות של צורת הרצון הנכחית שלו.

 

ועל כן, על ידי התבוננות בדבר, לומר האדם להכיר את המבנים הנפשיים והכרתיים הקושרים את הרצון לאופי הרגש והמחשבה שלו בכל רגע.

 

ועל ידי כך, נחסך לאדם כאב רב, כי ככל שהאדם מחפש ומסתכל יותר על הבחוץ, הוא מרגיש יותר את החוסר של היכולת להתבונן פנימה, על העולם הפנימי – וההפך.

 

ועל ידי זה שהאדם לומד להתבונן בתהליכי החשיבה, הרגש והתהליכים המנטליים והרגשיים שמניעים את ההכרה והנפש, הוא לומד להתקרב למקור, שהוא מרכז חיותו, והוא מרכז השורש, שמננו צומחים ענפי הרצון עצמם.

 

וככל שמתקרבת ההכרה של האדם אל הנקודה ממנה כל הדברים נובעים, כך לומד הוא לחיות בצורה שאיננה דורשת מאמץ כלל, כשכל פעולה נעשית – בשלמות ומתוך תחושה של מנוחה פנימית שמעמיקה וגדלה אל תוך עצמה.

 

בסופו של דבר, אחת הדרישות של האדם הפרטי, שמבקש להתכלל באלוקות – מצד התודעה, היא שהוא יהיה שמח קודם, ונאמר כי מתוך השמחה נובע מעיין חיים.

 

מעיין חיים = הכוונה לאוצרות של ידע אלוקי, שנובעים מתוך ההתבוננות עצמה של ההכרה המשוכללת (האלוקית) שהאדם רכש, שמוסיפה ליכולת שלו להתבונן במציאות בכל רגע גוון וטעם חדש, ותחושה עמוקה של שייכות ותכלית.

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

Leave a Reply

×