בריאת מציאות בדיבור \ שלמות העשיה \ התעוררות רוחנית ורשימות

בריאת מציאות בדיבור \ שלמות העשיה \ התעוררות רוחנית ורשימות

בכל רגע ישנו זיכרון \ רושם – של הרגע הראשון, המקור. החכם הוא זה שיודע לראות את הטוב בכל. הטוב = החיבור לשפע האלוקי, לאחדות השם, לידע הקדום, לאור הבורא.

 

הדיבור של האדם, כך נאמר בספר היצירה – בורא את המציאות שהאדם חי בה, ואופן דיבורו של האדם מושפע באופן ישיר מתפיסת המציאות שלו, ז”א מהדרך שבה הוא תופס את עצמו בכל רגע ביחס למציאות.

 

תפיסתו של האדם את עצמו היא תופעה שמתרחשת בתוך רכיב מסוים בנשמה שנקרא “מסך”. חווית המציאות של האדם כולה מתרחשת בתוך ה”מסך”

 

זהו חלל שבו המידע מכל החושים מופיע בצורה שבה הוא נחווה לאחר עיבודו הביו-כימי במוח האדם.

 

נסו להבין זאת כך:

 

התפיסה של האדם את עצמו = אגו.

 

כל הרצונות של האדם הם חלק מהאגו שלו. (אגו = אני).

 

רצון = מילה שמתארת את הדרך שבה החוסר דורש את מילויו.

 

הרצון הכי גדול של האדם = האני שלו.

 

האני של האדם הוא החוסר הכי גדול שלו, ז”א מרכז הנפרדות שלו מהמציאות עצמה. כי איפה שיש “אני” אין מציאות.

 

האני והמציאות הם הפכים משורשם וכעת אסביר:

 

הימצאותו של האני של האדם מוגדר תמיד ביחס לגבולות הגוף של האדם בחומר בכל מצבי התודעה הרגילים שלנו כבני אדם.

 

אם נשאל אדם: איפה “אתה” נמצא וממש נבקש ממנו לבדוק, סביר להניח שהוא היה בודק ומגלה שאיפה שהגוף הפיזי שלו נגמר, ממש אחרי שנגמר העור שלו ומתחיל החלל הריק שמקיף אותו, שם נגמר האני שלו ומתחילה המציאות.

 

המציאות מתחילה איפה שה”אני” נגמר.

 

בגלל שיש לאדם אגו, הוא רוצה לקבל לעצמו. כל הרצונות שלו כולם, הם השתלשלות שהיא חלק מרצף הדברים שקורים כתוצאה מקיומו של האני.

 

חשוב להבין:

 

ה”אני” עצמו לא קיים. ה”אני” הוא חוסר. ה”אני” הזה דומה לרעב, למשהו שמסמל חוסר של משהו אחר.

 

רעב אמנם הוא תחושה, אבל הוא תחושה של חוסר.

 

ה”אני” של האדם לא קיים. ה”אני” של האדם הוא סה”כ מרכז של נפרדות מטבע הדברים ומטבע המציאות האחת.

 

לפעמים אנחנו נושמים באופן מודע ולפעמים אנחנו נושמים באופן לא מודע, ניתן לאומר שאותו כוח (אותה תודעה) שגורמת לגלים בים להתרחש, גורמת גם לנשימה שלנו להתרחש כשאנחנו לא מודעים לה.

 

רק איפה שיש “מודעות” שהיא תוצאה של אני, יש הכרה בעצמי כחלק מהמציאות. בחלומות אין מודעות ואין הכרה, ולכן ישנה חווית מציאות שמתנגנת שכוללת אדם שמבצע פעולות כחלק ממערכת ומוצא את עצמו בסיטואציות רק שאין מי שחווה את זה.

 

אנחנו מתחילים לחוות את עצמנו בחלומות שלנו רק מתי שאנחנו מפתחים את המודעות שלנו מספיק.

 

באותה הדרך בדיוק, אנחנו מתחילים לחוות את עצמנו בעולמות עליונים ולמעשה מתחילים לעבור שינוי מהותי בתפיסה שיכין אותנו לקראת המעבר התודעתי העצום שעלינו לעבור, רק לאחר שאנחנו מתחילים לעשות עבודה שתעלה את המודעות שלנו כאן בעולם הזה בזמן שאנו מכנים “ערות”.

 

לא ניתן לדבר על הסוד, כך נאמר, לא מכיוון שלא רוצים לדבר עליו, אלא מכיוון שבאמת לא ניתן. כל מילה מוגבלת, יש לה התחלה ויש לה סוף, כיצד ניתן לדבר אין האין סופי? כיצד ניתן להגדיר את חסר הגבולות?

 

התשובה היא שלא ניתן, אך בדיוק לשם כך עמלו רבות מתרגלי זן וטאו ברחבי העולם.

 

סוד שלמות העשיה הוא חלק גדול מתרבות הזן, מאסטרים בזן תרגלו את שלמות העשיה דרך אופן מסוים של התמסרות למציאות שלא דורש חשיבה לוגית.

 

ה”קואנים” הם סיפורי זן קצרים שהם למעשה דומים לחידה. רק שבמקרה של הקואנים, אין להם תשובה לוגית, אלא תשובה יותר אינטואיטיבית ומופשטת.

 

דרך הקואנים לימדו מאסטרים בזן את התלמידים שלהם להגיע למצבי תודעה שונים, דרך שימוש במתודות שמעוררות את החלק האינטואיטיבי באדם הוא לומד לגלות את הפוטנציאל האין סופי של הבורא שהוא הרגע הזה.

 

שלמות העשיה היא היכולת לעשות מבלי לעשות, מה זה אומר? כעת אסביר.

 

בתודעה שלנו יש שני מערכות, מערכת שעושה דברים בצורה מודעת, ומערכת שעושה דברים בצורה לא מודעת.

 

העבודה בגוף מתחלקת בין שני המערכות האלו, לפעמים אנחנו נושמים באופן מודע וכשאנחנו מתחילים להתעסק במשהו אחר שדורש מאיתנו מודעות אז המודעות עובדת אליו ואז הנשימה עובדת לאחריות החלק הלא מודע.

 

יש סיפור זן שמתאר איזה מאסטר שהסביר לתלמידים שלו שישנה דרך שבעזרתה הם יוכלו להשפיע על המנגנון הזה של “המודע והלא מודע” ובאמצעות כך הם יוכלו לעשות פעולות מאוד מורכבות.

 

והוא הדגים: המאסטר שם את ידו האחת על פסנתר ואמר לה: תנגני, וכך עשתה. ואת ידו השניה על גיטרה ואמר לה נגני, וכך עשתה. ואת רגליו על תופים ואמר להן נגנו, וכך עשו. ואת עיניו כיוון לספר פתוח ואמר להן: קראו-נא, והן קראו. ולפיו הוא אמר להרצות לתלמידיו על הזן ופיו ניפתח והוא החל להרצות ולבסוף הוא הגיע דרך התמסרות לרמה האחרונה של איבוד שליטה כלפי המציאות והוא “נתן את החלק המודע עצמו” ללא מודע שיעשה אותו, ודרך כך נאמר – הוא העלים את הנפרדות שלו, את הקיום העצמי שלו, האגו שלו.

 

בשביל להגיע לרמות כאלו של איבוד שליטה כלפי המציאות וליכולת ריבוי תהליכים בעשייה כפי שבואר בסיפור הנ”ל, על האדם להתקרב להצדיק וכעת אסביר:

 

המסע שלנו כתודעה נפרדת בעולם הזה הוא מסע שתכליתו תיקון הכלי שלנו, שנשבר במהלך המסע. מדובר על כלי נשמתי שהוא חלק שתכליתו לקבל את אור הבורא בתוכו ולהכילו ללא גרימה להתכלותו.

 

רמות ההתקדמות של האדם בעולם נמדדות על פי “רמות צדיקות”.

 

צדיקות = מהמילה “צדק”. צדיק הוא אדם שפועל על פי חוקי הצדק.

 

מי קובע את חוקי הצדק?

 

שאלה זו היא שאלה טובה, ישנו צדק הכללי וצדק הכללי, והצדק הפרטי הוא המחשבה של האדם שיש לו בראש שהיא התמונה של הצדק שהוא אוחז בה, שהיא תוצאה של ההגיון הפרטי שלו, וההגדרה הפרטית של הטוב והרע שיש לו בתודעתו הנפרדת.

 

וצדק הכללי, הוא סוד מחשבת הבריאה, והוא תכלית כל הדברים עצמם, והוא הסוד לשלמות העשיה, ולאושר האמיתי.

 

והוא למעשה לא יותר ולא פחות, מהמהות שמהווה את קוד הבריאה, שמכילה בתוכה את כל הסיבות בעולם, ואת הסוד לצדק של הבורא, כלומר לסיבה שבגללה צודק הבורא בכל פעולותיו.

 

ההאדם כרגע נמצא בעולמות בתוך תודעתו של הבורא, והוא נמצא במצב שדומה לחלימה. “תחושה כזאת שהכל בסדר, הכל כרגיל, שום דבר לא מוזר\יוצא דופן בעולם, ואין שום התעסקות רוחנית אות התעסקות בתכלית הדברים או בבורא”

 

מתי שהאדם מתחיל לחוש בחייו תחושה של “חוסר, בלבלול, שכחה, חוסר צדק, חוסר כוח רצון” וכו.. אז הוא מתחיל כביכול לעבור דרך הייסורים, שמטרתם לעורר את האדם מהחלום, ולהעניק לו רשימות.

 

רשימות בעולם זה הן “רושם” שהאדם מקבל לאחר התרשמות מחוויה רוחנית, שהיא חוויה שבמהותה דורשת שינוי בצורה של המהות של התודעה של האדם והתקרבות לחלקים פנימיים שבאדם, שמכילים את סודות הקדושה והצדק.

 

לסיכום: החוויה של ההאדם בעולם הזה מטרתה לעורר אותו מהחלום דרך ייסורים ולהביא אותו למצב שנקרא “גמר התיקון” דרך הסיטואציות שנתקל בהם האדם בתודעתו בכל רגע הוא לומד לעצב את עצמו ולהתקרב להמקור ולאחדות הכללית.

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

×