הארה ספונטנית מבחירה \ מודעות ושמחה שאינה תלויה בדבר

הארה ספונטנית מבחירה \ מודעות ושמחה שאינה תלויה בדבר

✦ לכל אדם יש מידה מסוימת של שמחה שאינה תלויה בדבר בחייו, אצל ילדים המצב המנטלי והרגשי מאפשר להם לומר “אני מרגיש טוב כיוון שלא קרה לי שום דבר רע”. אצל מבוגרים בדרך כלל המצב מתהפך והם אומרים “לא קרה לי שום דבר טוב אז אני עצוב”. בפוסט זה אסביר מהו מנגנון השמחה הבלתי תלויה מנקודת מבטי וכיצד למעשה להתחבר אליה ולהגיע למה שהרבה מכנים “הארה” לבסוף.

✦ נאמר על ידי אלאן וואטס, שבזה שאנו מוותרים על השליטה – אנו משיגים אותה, ובדוק את סוג השליטה שרצינו. זה כאילו יש לנו מערכת יחסים אוהבת עם היקום, אבל אנחנו לא מחליטים בשבילו, מה לעשות עבורנו. אנחנו מאפשרים לו להחליט. שימו לב שזו הדרך שבה הגוף שלכם עובד, אתם לא צריכים להחליט מה תאי העצב שלכם יעשו, אתם העברתם את הסמכות הזאת הלאה

במידה ואתם עושים הפרדה בין כל מה שהוא לא אני לכל מה שהוא אני, אתם צריכים להבין שהאקט, של לסמוך על כל מה שהוא לא אתם, לבסוף שווה לאקט של לסמוך לחלוטין על כל מה שאתם. כלומר – כאשר אתם סומכים לחלוטין על היקום, אתם סומכים לחלוטין גם על עצמכם, ואין דרך אחרת. הרי…. אתם אינכם יודעים מהיכן הבחירות שלכם מגיעות.

אתם קוראים את הפוסט הזה כי בחרתם הבוקר להיכנס לפייסבוק, בחרתם להיכנס לפייסבוק כי רציתם דבר מה מסוים, כאשר יש לאדם רצון, על האדם 
להבין שהרצון הזה מושתת על רשת של רצונות אחרים שבנויים בצורת פירמידה הפוכה. יש לאדם המון רצונות כשרובם הם רצונות שנמצאים בראש הפרימידה, כלומר – הם רצונות שנובעים מתוך רצונות אחרים – עמוקים יותר. הרצון של האדם שיאהבו אותו יכול לגרום לו לרצות בת זוג, הערצה בעבודה, הורים תומכים ועוד. אך במידה והרצון בפני עצמו תחושתית היה מתמלא, כל שאר הרצונות הנגזרים ממנו היו מבוטלים ולא היה צורך למלאם.

ככה למעשה נטען בקבלה שכל הרצונות נובעים לבסוף מרצון שורשי אחד של האדם, שהוא הרצון המוחלט של האדם (הרצון האין סופי). במידה והאדם ישאל את עצמו על כל רצון שיש לו, מאין רצון זה נובע, הוא בסופו של דבר יגיע דרך כל הרצונות לאותו רצון שורשי. במידה ורצון זה מתמלא נאמר – שהאדם מגיע לדרגת חוסר רצון. (דרגת אין שאלה). במצב זה האדם בו זמנית רוצה ולא רוצה, בו זמנית חושב ולא חושב וכו, ומתחבר לאחדות האמתית של המציאות (הארה).

חשוב להבין, בהקשר למחלקה הראשונה בפוסט, שדיברה על כך שכאשר אתם סומכים לחלוטין על היקום, אתם סומכים לחלוטין גם על עצמכם, הרי אתם אינכם יודעים מהיכן הבחירות שלכם מגיעות. . . שכל הבחירות שלכם מגיעות מתוך הרצון, וכל הרצונות נובעים מתוך אותו רצון ראשוני, ואותו רצון ראשוני הוא אינו בשליטת האני של האדם.

✦ על האדם להבין שאושר שאינו תלוי בדבר, כשמו – אינו תלוי בדבר. אך במידה והאדם איננו חושב שהוא מרגיש אושר שאינו תלוי בדבר בחייו, עליו להשתמש בשיטת ההיפוכים ולשאול את עצמו – מדוע אני חווה בחי סבל אשר תלוי בדבר. ובכך לקחת את כל הדברים שהוא חושב שהוא סובל מהם ולפתור אותם בעזרת המודעות. ואפרט כיצד:

ילדים קטנים שמחים ללא תלות בדבר, אך כאשר קורה להם משהו רע, הם עדיין עלולים להיות עצובים או לכעוס. עלינו כעת לפרט מהי התחושה שאותה האדם מכנה “סבל” ומהי התחושה אשר האדם מכנה “אושר”. ולמעשה – התחושה שנקראת אושר = שהאדם חושב שהמציאות כרצונו. והתחושה שנקראת “סבל” = שהאדם חושב שהמציאות לא כרצונו. נאמר שמידת האושר והסבל כנגד מידת הרצון. ככל שהאדם רוצה יותר דבר מה – במידה וישיג אותו הוא יהנה ממנו ובמידה ולא הוא יסבול ממנו. במידה והאדם רוצה משהו אבל בצורה מועטת, בהתאם גם מידת האושר והסבל כאשר ישיג או לא ישיג אותו. כלומר האושר והסבל הם למעשה מילות קיצור לדרך שבה האדם מתאר עד כמה הוא שבע רצון מהמציאות ביחס לרצון שלו.

וכעת עלינו להבין לעומק מהו רצון, ומדוע הוא מתקיים באתר. וכפי שנאמר – כל הרצונות של האדם נובעים לבסוף מרצון אחד שורשי, אשר נסתר מהאדם ברמת חיי היום-יום. ועל מנת שיוכל האדם להבין את אותו רצון, עליו ראשית להבין את הדבר הקרוב אליו ביותר – את עצמו.

וה”אני” של האדם למעשה = מודעות. ואפרט: כאשר האדם חווה את עצמו הוא חווה את העובדה שהוא מודע אליו. האדם שם את התגית “אני” על כל מה שהוא מודע אליו. אם אדם אומר דבר מה, ונשאל את האדם איך ידעת שאמרת את זה? הרי שהוא יענה בפשטות – שמעתי את מה שאמרתי. וכאשר נשאל את האדם כיצד אתה יודע ששמעת את זה? והאדם יענה שהוא מודע לכך שהוא שמע את זה. כלומר – הוא מודע לחוש השמיעה. בדיוק באותה דרך – מודע האדם לשאר החושים במידה מסוימת, ומובנת באדם – מעין מודעות סלקטיבית.

אנו הרגל שלי, היד שלי, הגוף שלי, המוח שלי, אך של מי כל אלו? מי הוא זה שכל אלו הם בבעלותו? למעשה – האני האמיתי של האדם הוא המודעות, בעוד שישנו אני נוסף, שאותו האדם חווה כ”אני” והוא למעשה מכונה בהמון שפות EGO אגו, או PERSONA פרסונה. אותה חווית אני שקרית היא למעשה עשויה אך ורק מאוסף זכרונות מחשבות דימויים ורצונות. אותה חווית אני היא למעשה תופעה פסיכולוגית אשר מתרחשת אצל בני האדם בשלב מסוים בבגרותם. לעתים כאשר נביט בעיניו של ילד לא נמצא זכר לאגו \ עצמיות נפרדת.

אנו אומרים הלב שלי פועם, הקיבה שלי עובדת, אנו לא אומרים אני מפעים את ליבי, או משתמש בקיבה שלי. מנגד לכך, אנו אומרים: אני מזיז את הרגל שלי, אני מרים את היד. כלומר שימו לב שיש אספקטים מסוימים במערכת האורגנית שאנו מתייחסים אליהם ביחס למילה אני, וישנם כאלו שאנו מקבלים את התחושה שהם פועלים מאליהם.

ברמה החושית – אנו חווים את העין שלנו בתור מה שאנו רואים, אנו חווים את האוזן שלנו בתור מה שאנו שומעים ואת הלשון בתור מה שאנו טועמים. שימו לב שכל חוש עובד מבפנים כלפי חוץ, לא ניתן לראות את העין, לשמוע את האוזן או לטעום את הלשון. בדיוק באותו האופן – אנו חווים את חווית האני שלנו כחוויה של העולם אשר מקיף אותנו. 
ניתן להסתכל על העולם שאנו תופסים כחיצוני כפנימי, ועל העולם שאנו תופסים כפנימי כחיצוני, בדיוק באותו האופן שניתן לומר שהאין – ישנו. ושהיש – איננו.

בכדי להגביר את רמת השמחה שאיננה תלויה בדבר באדם – עליו ראשית לעבוד על המודעות שלו, ניקח משהו ספציפי נגיד רגש של דיכאון\פחד בגוף. אנו כבר יודעים שהוא מורכב מ2 חלקים. מודעות לכך שאנו מרגישים אותו, והרגש עצמו. אלו 2 האלמנטים בתפיסה שמחוייבים. למה אנשים שכועסים עושים שטויות? כי יש להם הרבה כעס ביחס למודעות לכעס. כלומר אין להם מודעות עצמית כשהם כועסים. למה מי ששותה עושה שטויות או שמח מאוד נגיד ושוכח מהצרות? כי הוא פחות מודע למודעות של עצמו ולכן יש פחות מודעות על המודעות העצמית לכך שהאדם בסבל.

תדמיינו קערה עם חצי שמן חצי מים. ככל שיש יותר שמן בקערה יש פחות מים בקערה ביחס לשמן. כלומר אנו פחות שמים לב לשמן, וההפך – אם היו יותר מים היינו שמים לב יותר למים, כלומר היו יותר מים בקערה משמן.
תדמיינו שכל אלמנט באני שלנו מורכב מ2 היביטים, מהדבר עצמו, ומכך שאנו מודעים לו. יש לנו מחשבות, ויש את זה שמודע למחשבות, יש את הרגשות ויש את החלק שמודע לרגשות. יש את הגוף ויש את המודעות לגוף. בלי המודעות “אתה\את” לא שם. האני שלך לא שם.

 

במידה ויש לאדם סבל שתלוי בדבר עליו להגביר את המודעות שלו אל אותו הדבר, כי הסבל עובד בדומה לקרחון, כשהחלק המרכזי שממנו נובע הסבל – נסתר בתת המודע, ואנו חווים במודע רק “טפטופים” \ “זליגה” של תחושות הסבל מתת-המודע למודע. ככל שהאדם יגביר את המודעות שלו למה שהוא חווה הוא יבין אותו יותר, כי הוא יהיה מודע יותר במהלך המחקר שלו לאספקטים אשר הסתתרו בתת המודע, וכעת הם צפים ומוכנים להתמודדות, הכרה וריפוי.

×