הרגע הזה

הרגע הזה

העולם מתקדם בכל שניה, קראתם את מה שכתבתי, הופה, משהו השתנה, משהו זז, הדברים מתגלגלים, אבל יש להם סיבה, למה שאני כותב עכשיו יש סיבה, יש משמעות, יודעים אנו שדבר יכול לקבל משמעות רק מרגע סיומו, הרי שמרגע התחלתו עד סיומו הוא איננו מוגדר, ולכן ייחוס משמעות לו – היא פעולה שהיא תרם נכונה לביצוע.

 

כל דבר בעולם הוא מוגדר, ואנו כבני אדם מאוד מוגבלים להסתכלות זו, ההסתכלות שאני קורא לה “ההסתכלות המוגדרת” למה מוגדרת?

 

כי דבר שהוא מוגדר יש לו התחלה ויש לו סוף, אפשר למדוד אותו, אה הנה, זה תפוח, אפשר לומר איפה יש “כן תפוח” ואיפה יש “לא תפוח”

 

חשוב להפריד ראשית בין הלא תפוח שהוא גם כן תפוח במהות (חומר) לבין זה שהוא לא תפוח והוא גם לא נמצא (לא מוגדר).

 

כיצד כל המציאות הזאת נוצרת? היא תוצאה של מציאות עליונה יותר, כך נאמר לנו הרבה בדרכים שונות לאורך ההיסטוריה.

 

כל מה שקורה פה, מקבל משמעות עליונה יותר ברגע שהאדם רוכש בסופו של דבר במציאות זווית הסתכלות נוספת.

 

ניתן להסביר זאת בקלות בעזרת דוגמת החלום: בחלום קרתה סיטואציה שבה אישה ראתה צב בחלום, במקום העבודה שלה – הולך לידה באיטיות.

 

עלינו לזכור לא להסתכל בפרטי החלום בצורה שטחית, אלא ממש להבין שמדובר בפרטים שמהווים יחד הרכב של פאזל של שלם, ושל תמונת מציאות גדולה יותר שמבקש חלק עמוק יותר ולא מודע בנפש לבטא.

 

בחלומות ישנם תהליכים נפשיים שקשורים לנשמה עצמה שהאדם עובר שלא ניתן לעבור בשום מקום אחר. אנחנו כנשמה קיבלנו בתודעה סופר פוזיציה

לתוך מקום וזמן מוגדר, כל מה שקורה פה הוא מבחן מהרגע שאתה נולד עד הרגע שאתה מת.

 

אבל זה לא מסוג המבחנים האלה שבהם המורה יושבת בקצה הכיתה וצועקת על כולם לא להעתיק ושנשארו רק עוד 30 דקות לסיום המבחן.

 

במבחן הזה ניתנה לכם ההזדמנות להיות אין-סוף זמן. ז”א שאם לא תצליחו אתם תחזרו לנשמה, ושם תהיה לכם בחירה מלאה אם לחזור לפה.

 

ואני מבטיח לכם – כולם חוזרים. אלא אם כן מישהו הצליח להגיע לפה ולראות את מה שנדרש ממנו ולהכיר במה שנדרש ממנו להכיר.

 

המציאות עצמה היא התיקון, היא התיקון עצמו, ואני, אפילו לא קיים. וכך הדברים יושבים במקומם.

 

נסו לדמיין לרגע איך זה מרגיש להיות מדען שמביט דרך אחד מהטלסקופים המשוכללים ביותר בארצות הברית, כאשר הוא רואה חיידקים וצורות חיות מזעריות אחרות.

 

נסו לדמיין לרגע את עולמם של החרקים ברמה התודעתית, איך זה מרגיש שם לדעתכם?

 

נסו עכשיו לדמיין את עצמכם בתודעה של תא בגוף, של תא לבן שאמור להציל אותנו מפולשים.

 

נסו לדמיין את עצמכם בתודעה של נמלה, שמטיילת בקן ולומדת את הצורה שלו בפעם הראשונה.

 

עכשיו נסו לדמיין את עצמכם בתודעתו של עכבר, חתול, כלב, פרה, קוף..

 

למה אני נותן את הדוגמאות האלו?

 

כי אני מנסה להראות לכם בצורה ישירה את הטבע האמיתי של התודעה שלנו.

 

נדמה לנו שאנחנו מביטים דרך העיניים שלנו על העולם שבחוץ ושאנחנו פשוט יושבים מאחורי איפה שהעיניים, אבל מה שמוזר, זה שאת הדבר היחיד שאנחנו לא באמת יכולים לראות – זה את עצמנו.

 

כן את הגוף שלנו אנחנו יכולים לראות, את הידיים, ובמראה אנחנו יכולים להסתכל אף גם על הפנים.

 

אבל את מה שיש מאחורי העיניים אף אחד לא יכול לראות, ולא – אני לא מתכוון במובן של חוש הראיה, אלא במובן של לחוות את האני האמיתי של האדם מצד עצמו.

 

זה מה שמכנים היום בעולם “לא-מודע”. החלק הזה שנשאר עד היום אף בגדר תעלומה במדע, נושא שטובי הפסיכולוגים עדיין לא הצליחו למצוא לו תשובות חד משמעיות.

 

ולמה? כי במדע מנסים להגדיר דברים בכלים מסוימים. והכלים האלה תמיד מוגבלים למקום וזמן מסוים, והכלים האלו תמיד ישתפרו ביחס למקום והזמן שהם נמצאים בו וביחס לנקודת הייחוס הראשונית.

 

אך ישנו כלי אחר, תכונה – שדרכה ניתן לחוות את כל המציאות בכללותה בתחושה אחת בלבד, ודרך כל רגע לקבל את הרושם הראשוני, שהוא המפתח לעזות הלב.

 

והתכונה הזו היא החיבור ללא מוגדר, והיא מלשון כניעה, והיא קשורה לשחרור, לאיבוד אחיזה במודע, לעליית מדרגה תודעתית אל שלב תודעתי אחר, מעבר פסיכולוגי של ממש.

 

כל העולם הפנימי של האדם מורכב מהוויות רגשיות שונות שמתקשרות אחת עם השנייה בתיאום מושלם, כשנפגע הכוח עצמו שמתאם בינהם נפגעת התקשורת של האדם עם עצמו וההבנה שלו את עצמו.

 

אותם הוויות רגשיות הם רטטים רגשיים של תכונות, הם למעשה מהווים את אבני הבניין של נפש האדם, אותם תכונות הם כמו “עץ משפחתי”

 

למה אני תמיד אומר שכל אדם הוא רשות? בגלל שכל מבנה האישיות של האדם מורכב מהנחות הייסוד שלו.

 

שימו לב שזה מתחיל בגיל קטן כאשר אנו לומדים בתור ילדים לדבר כמו אנשים שאנחנו מכירים לרוב שני ההורים, אחרים ובשלבים שהילד גם הולך לגן אז ילדים אחרים, גננות ועוד..

 

כל דמות שחשובה לאדם הוא יכול ללמוד את דפוסי האישיות שלה ולהכניס אותה ולתת לה מקום בעץ שלו, למה אני קורא לזה עץ?

 

כי זה לא שאתם עכשיו הולכים לבן אדם וישר מעתיקים את כל האופי שלו, אתם יכולים להעתיק תכונה מסוימת באופי של בן אדם דרך מנגנון פסיכולוגי אמיתי של קליטה ועיבוד תבניות שיש לכם במוח.

 

דרך תהליך מדויק ניתן להעביר את התכונה אל מחוז האופי והאישיות בעולמה המורכב והסבוך של הנפש הלא מודעת.

 

שם הוא ימוקם לבסוף בעץ המשפחתי שמהווה את האישיות של האדם לבסוף.

 

העץ הזה הוא בנוי מתכונות כשכל התכונות האלה מרכיבות את השלם, זה למה אף אישיות של אף אחד היא לא אותו דבר בדיוק.

 

במהלך החיים ההתבגרות הפיזיולוגית והנפשית מוביאה להתפתחות של העץ וכך גם להתפתחות של אותם חלקים שמרכיבים אותו.

 

במהלך הזמן מתרחשת אף התרחבות של העץ עצמו ועיצוב של מבנה ה”סלוטים” שבהם יושבים התכונות (הוויות של רטט רגשי) הם כאילו החיידקים של עולם הנפש הלא מודע, נסו לחשוב על זה כך.

 

שימו לב שאין בכך בכדי לומר שכולנו זה לא אותו אחד, זה כן. אך השאלה עד כמה אחד מרגיש זאת באמת ברמת ההשגה, ועד כמה זה לא קונספט עבורו אלא חוויה של ממש.

 

ומצד האמת, רק האמת ואך ורק האמת יכולה להוביל את האדם בדרך הנכונה, ומרגע הפיכתו של האדם לאמת עצמה הוא תמיד נמצא במקום הנכון כאן ועכשיו לנצח.

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

×