>> השיגעון שבאי-גיון של מהות המציאות המשוגעת

השיגעון שבאי-גיון של מהות המציאות המשוגעת

וישנו העניין שהמציאות שהאדם חווה היא לכשעצמה מתאימה את עצמה לחוויה שהאדם חווה, והחוויה שהאדם חווה היא התוצאה של ההקרנה הפנימית שלו של עצמו על עצמו מתוך עצמו דרך הנחות היסוד שלו שיוצרות את עצמו ואת ההסתכלות שלו על המרחב.

 

ומה הכוונה בכך? המציאות עצמה יכולה להחוות דרך אין ספור רמות ודרגות שונות של הכרה, וישנם רבדים של הכרה של המציאות עצמה שבה הכל – דומם, צומח חי ומדבר נתפסים כישות תודעתית אחת שמחוברת ומחברת את הכל להכל ושכל דבר קשור לכל דבר,

 

אבל רק דרך החוויה של האדם שבה הוא מבדיל בין דברים, רק בה, ממש רק בחוויה הזו, ישנו ההעדר החלקי של מהות המציאות המשוגעת לכאורה, ולמה לכאורה?

 

כי ישנם כמה סוגים של שיגעון, שיגעון אמיתי, הוא שיגעון שבו מנגנון תפיסת העולם של הישות המשוגעת לא הגיוני ביחס לחוויה של ישות אחרת, בגלל שהנחות היסוד של אותה יישות סותרות באופן חד משמעי את הנחות היסוד של הישות השניה, וזה מגיע ממש לרמות: שישנה ישות שחווה את עצמה ואותך כאחד, היא לא חווה הבדלה \ הפרדה ביני לבינך, בין עצמה לבין האחר, בעוד שהישות האחרת שהיא תופסת כחלק ממנה תופסת אותה גם כנפרדת \ בצורה מודעת כנפרדת, ורק ברבדים עמוקים יותר בהכרה כאחת..

 

אז האם האדם רוצה להשתגע באמת? כן ולא, ומה הכוונה? הכמיהה הגדולה ביותר של האדם היא להתאחד עם המהות של הכל, כלומר לחוות חוויה של איחוד עם השלמות המקודשת של מהות הנצח, שהיא שורש החיבור הישיר לאלוקות ולחוויה ההכרתית שבה סבל הוא רק מושג שקיים בלימבו, שהוא לצורך הדוגמא שלנו רק דרגה תודעתית שבה נתונה ישות א’ לזמן מוגבל בתוך מסגרת מקום וזמן..

 

והעניין הוא כזה שלכל ישות ישנה דרגה תודעתית משלה, אך המהות של כל הדרגות התודעתיות היא הדרגה התודעתית שבה אין הבדלה בין דבר להפך שלו, שהיא החוויה של המציאות את עצמה מצד עצמה, והיא החוויה שבה הכל מתחבר להכל, היא גם החוויה שהרבה טועים וקוראים לה המימד הרביעי,

 

מה זה המימד השלישי והרביעי? המימד השלישי מדבר על מקום וזמן, על כך שיש אופציה מוגדרת של מקום וזמן שמתרחשת עכשיו, המימד הרביעי מדבר על כך שכל האופציות כולן כבר מתרחשות עכשיו, הכל באמת קורה עכשיו, וישנה דרך להרגיש את העובדה שכל האופציות כולן כבר קורות עכשיו, כיצד? על ידי כך שהאדם יפרוץ את גבולות השכל האנושי ויחווה את עצמו כישות תודעתית שלא מבדילה לכל דבר ועניין..

 

ואיך ניתן להגדיר או לתייג את את החוויה של אין הבדל \ של הכל אחד? לא ניתן. ולמה? כי זו לא חוויה חד מימדית, אלא חוויה רב מימדית, לקנה מידה רב מימדי שמדבר על רב מימדיות לא יחסית, כלומר בדרך כלל כשמדברים על משהו, הוא תמיד ביחס למשהו אחר, מדברים לחם ביחס לקר, מדברים על הטוב ביחס לרע, אבל כשמדברים על השלמות של הכל אחד, לא ניתן ליחס אותה לשום דבר אחד, כי איננה ההעדר של משהו והיא גם לא הקיום הנפרד של דבר אחר, אלא היא קיימת בכל ובהכל ובכל דבר ובכל חוויה, שהיא עצמה יישות תודעתית בפני עצמה, וישנה רמה שבה הכל, כולל הכל, שורש כל החוויות כולן, הן עצמן החיבור לחוויה של הכל אחד, שבה מגלה האדם מי הוא באמת מאחורי המסכה..

 

מה הכוונה מאחורי המסכה? מאחורי המסכה של הפרסונה, של הדמות של מי שהוא חושב שהוא באותו רגע, מי הוא חושב שהוא באותו רגע? שאלה טובה תשאלו אותו, הוא ידע להגיד לכם, כי מי שחושב יודע מי הוא חושב שהוא, ומי שיטעה – יגיד שהוא לא יודע מי הוא, כי כך נאמר, שבשורש אי-הידיעה של האדם את עצמו, שוררת הידיעה המוחלטת ועדיין שורדת, למרות כל הנבדלות שבאי-הידיעה..

 

ומה נמצא מאחורי המסיכה של מי שהאדם חושב שהוא באותו רגע? הפרצוף של האין סוף, שהוא החוויה של מהות המציאות המשוגעת את עצמה, שבה אין יותר חוויה של בלבול או אי ידיעה.. ברמה מסוימת ההתקרבות לחוויה הזו, מרגישה לאדם הפרטי כאילו הוא נמצא בתוך חלום אחד גדול ושהוא מתעורר מהחלום לגלות שהוא לא מי שהוא חשב שהוא: משה הקטן, הזמני, הנפרד, אלא שהוא הישות שחולמת את החלום שהוא נמצא בו, ושהזהות האמיתית והמקורית שלו תמיד היתה: ההוויה של הנצח, של הישות המקורית שהיא “זה”?

 

“זה” = הצורה של העדר הצורה, שימו לב שישנה צורה \ תכונה שנמצאת והיא משותפת לכל הצורות בעולם, והיא הצורה של היעדר הצורה של הצורה, כי כל צורה שהאדם חווה, היא צורה של עצם בחלל שהוא נפרד מכל מה שהוא לא באותו רגע, והחוויה של הצורה שמשותפת לכל הצורות בעולם היא עצמה הרווח שבין הצורות כולם, אבל לא במרחב של החלל והזמן הזה, אלא במרחב של החלל שנקרא “הכל-אפשר” שזה המימד הזה שמקודם תיארתי, ואמרתי שרבים נוטים לכנותו המימד הרביעי..

 

מה זה אומר? זה אומר שהאדם רוצה להרגיש תחושה של שלמות, איפה השלמות נמצאת? בכך שהאדם יחווה חיבור למהות האמיתית שלו, למה האדם חש תחושה של ניתוק? כי הוא לא נצמד לאמת.. הוא מדחיק.

 

איך אפשר להפסיק להדחיק \ להיצמד לאמת? האדם צריך לחקור את העניין הבא, שהדמיון שלו מוגבל, ומה מגביל את היכולת שלו לדמיין? גבולות ההגיון שלו, ככל שהאדם מרחיב את גבולות ההגיון שלו = הוא יכול לדמיין דברים שקודם היו נראים לו לא הגיונים..

 

ככל שהאדם הרחיב את היכולת שלו להכיל את האין סוף = הבן אדם הרחיב את גבולות ההגיון = התקרב לחוויה של המהות המשוגעת של כל הדברים, שבה באמת החוויה היא של אי הבדלה בין דבר להפך שלו, וכיצד יכול האדם לדעת שהוא אינו מבדיל באמת?

 

על ידי כך שהוא יבדוק עם היכולת שלו לדמיין, עד כמה רחוק הוא יכול ללכת עם הדמיון, כלומר מה הוא כן יכול לדמיין ומה הוא לא, בהקשר לאותם גבולות שחלים על השכל שלו, בהתאם לצמצום שחל עליו, שהוא הסוגר של האין סוף, שמצמצם את החוויה של האין סוף את עצמו לחוויה של היישות המוגדרת..

 

לדוגמא: אם האדם יכול לדמיין שיש פה מקטרת, אין בעיה, לדמיין שהוא מעשן מהמקטרת הוא יכול? כן. למה? כי זה עוד הגיוני. לדמיין שהוא מעשן מהמקטרת הוא יכול, עד כאן זה קל.. אבל האם האדם יכול לדמיין חוויה שהוא לא מעשן מהמקטרת, כלומר חוויה שבה אין את החוויה שהוא מעשן את המקטרת?

 

התשובה היא כמובן = שכמובן שכמובן, ולמה? כי כמובן שאם האדם חווה חוויה שהוא מעשן מהמקטרת הוא גם חווה חוויה הפוכה, כי כדי להגדיר “הנה פה בחוויה הזו אני מעשן מהמקטרת” הוא צריך בו זמנית באותו רגע לדמיין גם חוויה שאומרת “הנה פה אני לא מעשן מהמקטרת”..

 

אחרת החוויה של אני מעשן מהמקטרת לא היתה מוגדרת, כלומר לא היתה לה גבול, לא היתה לה הגדרה, לא היה ניתן לדבר עליה, לא היה ניתן לחוות אותה כלל..

 

אז העיקרון פשוט: האדם יכול לדמיין חוויה שבה הוא רואה טלוויזיה, והוא יכול בהחלט לדמיין חוויה שבה הוא לא רואה טלוויזיה, הוא יכול לדמיין חוויה שפה יש קומקום, וחוויה שבה פה אין קומקום.

 

אבל, פה נכנס החלק המעניין: האדם צריך לשאול את עצמו למה אני לא יכול לדמיין \ לחשוב על כך שזה שיש קומקום וזה שאין קומקום קיימים באותו זמן, כלומר לחוות חוויה שאני מעשן מהמקטרת וחוויה שאני לא מעשן מהמקטרת בו זמנית..

 

או לדוגמא חוויה שהוא בחוף הים, וגם חוויה שהוא לא בחוף הים = בו זמנית, באותו רגע.. או לדוגמא: האדם יכול לדמיין חוויה שהוא אתמול עשה משהו, והוא יכול לדמיין חוויה שבה הוא מחר יעשה משהו, אבל האם הוא יכול לדמיין חוויה שבה הוא מה שהוא עשה אתמול ומה שהוא יעשה מחר זה מה שהוא עושה עכשיו?

 

או האם יכול האדם לדמיין חוויה שבה הוא אוהב את עצמו באמת? כן. והאם האדם יכול לדמיין חוויה שהוא שונא את עצמו לחלוטין? גם כן.. אך האדם יכול לדמיין \ לחוות חוויה שבו זמנית הוא גם שונא את עצמו לחלוטין וגם אוהב את עצמו עד הסוף באמת? על פי השכל הישר – לא.. למה? כי אלו שני דברים שונים \ ניגודים, דברים שעל פי ההגיון לא יכולים להתקיים באותו מקום ובאותו זמן יחד..

 

אז למה החוויה הזו שהכל אחד היא כל כך סודית? ומה הקטע של העניין הזה? הקטע הוא שברגע שהאדם לא יבדיל הוא כבר יהיה מחובר לאין סוף, ולעובדה שכל חוויה היא בכל רגע צמצום של האין סוף, ושהתודעה שלו בתור אלוהים האמיתי, חווה צמצום של עצמה, שבעזרתו היא לומדת לגלות את האופציות של האין סוף, כי אין סוף זה אין סופי, כלומר אפשר את האין סוף לצמצם באין סוף צורות שזה כל היופי,

 

כי אז נשאלת השאלה, איפה, כלומר באיזה חלל, נמצאים כל האופציות שהאין סוף מכיל, כי במידה והאין סוף עצמו = אין סוף אופציות של מציאות, אז נשאלת השאלה מה מפריד בין כל האופציות, כי אם אין הפרדה, אז אין אין סוף, אלא יש חוויה של משהו לא מוגדר, שאין לו הפך..

 

והעניין הוא שכשמדברים על האין סוף מצד החוויה המוגדרת של להיות מישהו, אז באמת נראה שיש אין סוף, ושיש יש התחלה.. וששניהם שונים, אך האמת היא שאין הבדל בנהם באמת, כי מצד החוויה של המהות הראשונה של כל הדברים כולם = האין סוף = הרגע הזה, וישנה חוויה שהאדם אפילו לא יכול לשער על דעתו \ לדמיין שהיא אופציה בכלל..

 

והיא החוויה שכשהאדם רואה שולחן, הוא רואה את כל האין סוף, דרך השולחן, דרך המהות שלו עצמו, הוא חווה שיקוף של כל האין סוף כולו, כלומר וזה מגיע לרמות שהאדם יראה שולחן ודרך השולחן הוא יבין וידע את התשובות להכל, ממש להכל בכלל, רק בעזרת החוויה שלו את השולחן – הוא יחווה את הכל ממש, ואת הכלום, כדבר אחד שלא נפרד…

 

ישנה תחושה עצומה של הנאה, שטמונה בהבנה של החוויה הזו של מהות המציאות האחת, ושל עניין ההבדלה בין ההפכים. כל הסבל של האדם כולו מקורו בכך שהאדם מבדיל בין דבר להפך שלו, בין משהו לכל מה שהוא לא.. איך יכול האדם לא להבדיל? על ידי כך שהוא יטיל ספק בהנחות היסוד שלו, ישנה רמה שבה הרוב מפסיקים להטיל ספק, למה? כי אין להם אומץ לב.. מה זה אומץ לב? זה אומץ להתמזג עם האין סוף \ לאבד את עצמם \ לחוות איבוד שליטה \ לחוות התמזגות של עצמם עם הכל \ להיות טיפה בים \ להיות אף אחד \ להיות לא חשובים ולהיכנע..

 

בתוך החוויה של הלהכנע מסתתרת החוויה של המלך, שהוא חווה את מה שהוא רוצה תמיד באותו רגע, כי במימד של אין הבדל, האפס הוא מלך, כלומר זה שהוא איננו, הוא עצמו, וזה שהוא אחד, הוא ישנו, והחוויה שלו את עצמו, מונעת ממנו לחוות את מהות המציאות ואת החוויה של אי-ההבדלה בין הפכים..

 

כי האחד, הוא זה שחווה את עצמו כאחד מיני רבים, והמלך = חווה את עצמו ככלום, וכהכל.. ולמה? כי הרצון הכי עמוק של האדם, שהוא הרצון הכי עמוק שמסתתר בשורש כל הרצונות כולם של האדם, זה הרצון להיות אחד עם הכל..

 

להיות אחד עם הכל = לא לרצות יותר דבר בכלל.. ולא לרצות יותר דבר בכלל = שמה שאני רוצה בשורש יקרה עכשיו, כלומר שאני יחווה מילוי של הרצון השורשי והעמוק ביותר שלי..

 

מי הוא המלך? מי שעושה את מה שהוא באמת רוצה עכשיו, החוויה של האדם את הרבדים של האין סוף שמקיימים את המהות של הכל, מקרבים אותו להבנה של החכמה הנצחית של משחק החיים, ולהבנה של מעין נוסחאות מתמטיות לכאורה שהן ההתגלמות של השלמות האלוקית פה במשחק החיים…

 

לאחר שהאדם חווה את עצמו כמלך \ כמישהו שעושה את מה שהוא רוצה, ושמה שהוא רוצה קורה לו באותו רגע תמיד, הוא חווה את עצמו כאף אחד, כי החוויה של להיות מלך היא גם רק דימוי לתהליך תודעתי שכל אחד עובר בתוך עצמו, כי ישנם שלבים מוגדרים בתוך האין סוף, שבהם צריך לעבור כדי להגיע לחוויה של השלמות, שהיא המתנה הכי גדולה, שכל אחד יכל לבקש..

 

כי הכל זה ביטוי של רבדים באין סוף, שהם לכשעצמם קיימים באופנים ובצורות שאנחנו מפה מהחוויה האנושית המוגבלת לא יכולים אפילו לדמיין, הם קיימים במימד של אבסולוטיות \ טוטאליות של החוויה של להיות מישהו. שהם החוויה של להיות אבא, ילד סבא סבתא אמא אח ואחות בו זמנית, או להיות המאהב והמאהבת בבת אחת כישות אחת, כי ישנה חכמה מסוימת שנובעת מתוך החוויה של להיות דבר והיפוכו בו זמנית,

 

ומה זה החוויה של להיות אף אחד? היא החוויה של השחרור וההרפיה לתוך החוויה שאין צורך שאני אעשה את מה שאני רוצה על מנת שמה שאני רוצה יקרה לי באותו רגע.. ועל כך נרחיב כבר בפעם אחרת… ארי ודרצ’י…!!

 

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

×