>> להיות היישות האין סופית \ שכלול ההכרה לדרגה אלוקית \ חוויה של אחדות בין הפכים \ תכלית החוויה של הנפרדות

>> להיות היישות האין סופית \ שכלול ההכרה לדרגה אלוקית \ חוויה של אחדות בין הפכים \ תכלית החוויה של הנפרדות

האדם מפחד לשהות עם התחושה שלו


האדם בורח לדברים חיצוניים בשל הפחד שלו להיפגש עם התחושה העמוקה ביותר שהוא מרגיש


האדם חווה קושי להכיל את המציאות ולכן הוא מדחיק ויוצר מצב שבו הוא לא מרגיש בעוצמות בכלל


להדחיק את הרע = להדחיק את הטוב. התחושה שהאדם רוצה להרגיש היא לא בטוב ולא ברע, יש פה סוד גדול, ועם זאת משהו כל כך עמוק ושורשי שהוא חלק מכל חוויה.


הנקודה היא, שבנקודה שבה האדם מרגיש רע, מה שמפריע לו זה לא הרע, זה שהוא רוצה להרגיש שלמות, הוא רוצה להרגיש אחדות, הוא רוצה להרגיש תכלית.


עם החשיבה הזו גבולות החשיבה האנושית המוכרים לנו נפרצים וההכרה עצמה עוברת שכלול..


כשמדברים על מושגים של רצון, מדברים על משהו עמוק מאוד, בגלל שהוא נוגע בנושא שקשור לשורש ההוויה חסרת הצורה הממלאת את הכל.


הבודהא חווה הארה, הוא חווה שלמות, החוויה של השלמות שהוא חווה זהה לחווית השלמות שקיימת כבר בהכל ורק מחכה להתגלות.


ביהדות זה נקרא ניצוץ אלוקי, יש בהכל ניצוץ אלוקי, מה הכוונה? שיש בהכל “זכר” או איזה מאפיין אלוקי, משהו שקיים בכל חוויה בסיסית.


האדם לא מוכן לחוות שלמות בעצמו, בגלל שהוא לא מוכן להפסיק להבדיל בין הפכים \ ליצור נפרדות \ לחוות את החויה של עצמו..


כל הצרות שיש לאדם קשורות אליו, הם קשורות לאני שלו, זה שסובל = האני של האדם.


אין אני = אין סבל & אין הנאה. למה? כי הנאה = המציאות כרצוני. סבל = המציאות לא כרצוני.


רצון תלוי בקיומו של אני, אין אני = אין רצון. רצון & אני.


האני של האדם מוביל אותו לחוש מתח ולחץ, האני של האדם מוביל אותו לחוש נפרדות.


התחושות שהאני של האדם מרגיש הן חלק מהמבנה של האני עצמו, האני לא יכול להתמזג עם המציאות האחת, האני הוא ההתגלמות של הנפרדות עצמה.


כיצד נפטרים מהאני הזה? על ידי החיבור של האור והחושך. מה זה האור? האמת. האור מאיר את החושך וחושף את האמת. החושך = אי ידיעה. אור = ידיעה.


באור שבידיעה ובחושך של אי הידיעה יש את הפוטנציאל לחוויה של השלמות הזו.


לא מדובר על משהו פילוסופי ומרוחק מחיי היום יום, אלא על תהליך מסוים שהוא חלק בלתי נמנע מהתהליך הטבעי שעוברת נפש האדם במהלך התפתוחה בעולם.


כשמדברים על החוויה עצמה של המציאות מדברים במושגים של אין סוף, כל חלק בחוויה הוא חלק מיישות אין סופית, כמו לדוגמא שיש אדם, ויש לאדם תאים רבים בגוף,


וכל תא שיש לאדם בגוף הוא יישות תודעתית נפרדת והוא יודע מה הוא צריך לעשות, יש לו מערכת בסיסית של תגובה לגירויים חיצוניים.


עם זאת, האדם איננו חווה בתודעתו \ הכרתו המודעת את החוויה של להיות התא, אם כי התא נחשב חלק ממנו..


העניין הוא שכמו שיש לאדם הרבה תאים והאדם אינו מרגיש את התאים אלא את הישות העצמית של עצמו, ככה גם אנחנו וכל מה שקורה פה בעולמות האלה זה כמו “תאים” בגוף של הבורא עצמו, זה בעצם הוא..


אז כשמדברים על החוויה של היישות של המקום והזמן מדברים על החוויה של ההכרה ברמה הגבוהה, לא על איזו חוויה של לעוף בחלל עם לייזרים ולגלות חייזרים,


אלא מדובר בגילוי הפשוט של המקור שלנו, של חווית האין סוף, של האחדות ושל כל שאר המושגים המתקשרים למילה “אמת”..


האדם חווה חווית מציאות מוגדרת, שבה הוא יושב וקורא ספר, קשה לו לחוות תוך כדי עוד חוויה שבה הוא עושה כלים.


העניין שאנחנו כרגע מדברים עליו הוא הגבול של התפיסה עצמה בתודעה, שמתקשר להגבלה של החוויה של המקום והזמן.


כי בפועל, התודעה חווה כבר אין סוף חוויות, כלומר היא נמצאת באין סוף מקומות וזמנים, כהכרה אלוקית. רק שאנחנו היישויות הנפרדות לכאורה חוות חוויה של נפרדות, ודרגה הכרתית נמוכה שמתבטאת בחוסר היכולת לתפוס דברים בקנה מידה של אין סוף \ אחדות..


בסופו של דבר, כל אחד שמחפש – ימצא, כך נאמר.. כי האמת נמצאת בכל דבר, רק צריך רצון לחקור את הנחות הייסוד ולחוות שינוי מהותי ושורשי בחווית האני עצמה.

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

×