להירגע אל תוך הרגע

להירגע אל תוך הרגע

 

בכדי להירגע עליכם להיות כנים עם עצמכם עד הסוף תמיד ז”א לא להדחיק, ולא משנה מה שאתם חושבים שלא בסדר במציאות פשוט אל תדחיקו יותר, עליכם להבין שאם רע לכם יש משהו שאתם מדחיקים ועליכם לקחת זאת ברצינות כמו “תרגול” ולבצע זאת מספר פעמים ביום, המטרה היא להבין בדיוק ובפרטי פרטים למה באמת רע לנו, ולמה אנחנו מרגישים בצורה מסוימת לא מסופקים מהמציאות. לאחר מכן יש להבין כיצד לקבל את מה שאנחנו חושבים ש”לא בסדר” בשלמות ולהגיע למצב של רגיעה הדרגתית, חזרה לגוף ולמודעות והרפיה מלאה של הגוף הפיזי והכלים המחשבתיים שלנו. במהלך הדרך ייתכן שנתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלנו ונגלה משהו מצמרר. לאחר שנתמודד עם הפחד לחלוטין נגיע לרגיעה ושלווה ולמצב של אמון מלא ברגע הזה בעצמנו, ובמה שקורה עכשיו. זה ייתן לכם תחושה של ביטחון עצום ושל חום שמאיר את הפחדים. אתם תרגישו הרפיה הדרגתית בכל הגוף עד למצב של רגיעה מושלמת וזרימה עם הרגע הזה, במצב הזה יהיה ביכולתכם להשפיע בצורה מודעת על “תפיסת” האני שלכם, שהיא הדרך שבה אתם תופסים את עצמכם במציאות. שימו לב שהמינוח אני מתייחס לתפיסה שלנו, ז”א לדרך שבה אנו תופסים את המציאות ולא. המילה “רגיעה” באה מהמילה “רגע” שהוא הדרך לתאר את מה שקורה מעבר לשליטה שלנו כבני אדם בתוך גבולות הגוף שלנו. הרגע הוא כל מה שהוא לא אנחנו שקיים במציאות. המשפט “אני מרגיש את עצמי בגוף שלי” נשמע לכם הגיוני? אם כן, סימן שאתם מודעים מספיק כדי להבין מה המשמעות של זה. אני מרגיש את עצמי, אני הוא החלק בנו שאין לנו עליו שליטה כביכול כשעצמי הוא החלק בנו שקשור לרגשות. מדובר על הדרך שבה אנחנו תופסים את המציאות באותו רגע ביחס לתפיסת האני שלנו, הדרך להארה ולשלמות פנימית היא על ידי התמודדות עם התדר של הפחד, שהוא למעשה גם המפתח לתדר אחר, שקשור לסוג מסוים של סכנה, שהיא לא הסכנה “למות או להיפגע פיזית או רגשית” אלא לסכנה מהרגע הזה, שהוא תמיד משתנה, והוא אף פעם לא זהה למה שהוא היה מקודם. מדובר על הפחד לאבד שליטה. לאבד שליטה = להגיע לתדר שתמיד משתנה ושאף פעם הוא לא זהה לקודמיו. ועל כן הוא חלק מהפוטנציאל הטהור שדרכו מתכווץ החלל הריק לתוך הזמן ויוצר את ה”יש”. ברגע הזה כל מה שקורה עכשיו הוא ההתגלמות של המהות של הצורה של ההגיון שבצדק של הבורא לתוך החלל הריק דרך הזמן. הפירוש של מה שכתוב פה במילים אחרות זה שחוקי ההגיון של האדם נוצרים בתוך מציאות שבה כל מה שקורה הוא חלק מההגיון של הבורא. “צדק” היא המילה הכי טובה לתאר את הדרך שבה הדרך שבה הבורא חושב “בצורה צודקת” את המחשבה שלו אל תוך המציאות דרך חוקי הטבע, שהם האופן שבו היש נוצר דרך החלל שמתכווץ אל הדבר שנקרא זמן. הזמן האמיתי הוא אין סוף רגעים שקיימים בו זמנית, בתוך החלל הריק, החלקיקים שהמציאות עשויה מתוכם שינו את מיקומם ביחס לחלל הריק אין סוף פעמים בתוך ה”אין סוף זמן” שקיים במציאות שהוא עצמיותו של חלק בבורא, שיצר את כל הרגעים שקיימים במרחב זמן דרך המחשבה האין סופית שלו ברגע הזה. הרגע הזה הוא הרגע היחידי שקיים ועצמיותו עצמה של הבורא קיימת במימדים יותר עמוקים שהם ההשתלשלויות הגבוהות יותר של חוקי הטבע והזמן שקיימות כאן ועכשיו במציאות שלנו בלי שתהיה לנו את היכולת בתור בני אדם להבחין בהם. אם תיקחו תינוק שזה עתה נולד ותשימו אותו בתוך עיר הומה אדם שמלאה במכוניות ובדברים משונים זה יהיה מעין “אונס לתודעה שלו” בגלל שחשפתם אותו לדברים שהם לא חלק מהמקום והזמן שלו כרגע בתור יישות. באותה הדרך אם תיקחו חיידק ותשימו אותו בתוך גוף של תינוק שזה עתה נולד זה יהיה מעין “אונס לתודעה” שלו. מישהו פה פעם חשב איך זה באמת מרגיש להיות חיידק? חשבתם כמה הוא רחוק בהבנה שלו מהבנה שלכם את המציאות ואת איך הדברים קורים? ההתפתחות שאנו חווים היא התפתחות תודעתית של ההכרה האלוקית במציאות שהיא חלק מתת-המודע הכללי של המציאות. המציאות היא יצירה של הבורא וכך גם התת-מודע עצמו. אלא שהתת מודע שקיים במציאות הוא חלק יותר עמוק והוא חלק בעצמיותו של הבורא עצמו ולא חלק במציאות של הבורא שעשויה מחלק אחר בו. המטרה שלנו כרגע במימד הזה היא להתעורר ולהבין את החוקים שבהם עובד הצדק האמיתי של הדברים, שהוא חלק מהמצב הטבעי והעמוק שקיים בטבע של עצמיותו של הבורא. במקום והזמן הזה, כל הדברים קורים בהתאם לתפיסת מציאות אחרת. השער שדרכו האדם מגיע אל מציאויות אחרות של ממש, כמו אל מציאויות שהוא רוצה בעזרת הרצון שלו היא דרך זה שינוי של תפיסת האני שלו, שהיא המפתח שדרכו הוא מנהל את מערכת היחסים שלו עם המציאות, ישנן גם אין סוף תפיסות אני שהן חלק מעצמיותו של הבורא. כל תפיסת אני היא כמו טביעת אצבע, והיא משנה את הדרך שבה האדם תופס את המציאות עד לרמה של יופי ושל טעם, של מחשבה ושל רגש וכו.. תפיסת האני הנכונה היא התפיסה של אין תפיסה והיא החיבור של התודעה עם עצמיותו של הבורא, שהיא הקדושה והחלק במציאות שגורם לכל הדברים לקרות ברגע הזה. אפשר לקרוא לכוח הזה “כוח הרצון” או הכוח המחיה. והוא הכוח שמזיז את כל החלקיקים לאין סוף דרכים באין סוף חלל ריק, ויוצר את הזמן. לכל אחד מאיתנו כאינדיבידואל יש בתודעה שלו את הזיכרון של האחדות שהוא הרגע שבו הכל היה אחד והוא הרגע שבו נוצרה המהות הכללית של הדברים שהיא הזמן, והיא החלק בבורא שמחייה את המציאות, והמסע שלנו בתור נשמות הוא מרסיסי רגעים בכוורת האין סופית של הרגע הזה, אלא הרגע שבו כל הדברים קורים עכשיו, שהוא הפוטנציאל והחיבור שלנו למציאות עצמה ולקשר שלנו עם הבורא.

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

×