>>סיוט ער \ יציאה ממחשבה הרסנית, התקרבות אל עצמי, \ חיבור אל מהותי הקדומה ואל שורש כל הדברים כולם.

סיוט ער \ יציאה ממחשבה הרסנית, התקרבות אל עצמי, \ חיבור אל מהותי הקדומה ואל שורש כל הדברים כולם.

מנקודה מסוימת ככל שהאדם גדל ומתגבר הוא גם חוזר אחורה, כי כל מה שקורה בעצם כבר קרה, וקיים במרחב של הכל קורה עכשיו שהוא המרחב שמקיים את הכל שבו לשום דבר אין גבול, כל דבר קיים ללא התחלה וללא סוף.


וכשאנחנו ילדים אנחנו מונעים מתוך הרגש, ומתוך נקודת אמת וחיבור מסוימת, שמחברת אותנו לתחושה של שלווה, שהכל בסדר כמו שהוא קורה בסופו של דבר, ושלהכל יש סיבה.


ולפעמים קורה לילד קטן שהוא הולך לישון בלילה, והוא חולם שהוא בתוך סיוט, ואז הוא מתעורר, והוא מודה לאל שזה היה רק חלום, והוא מרגיש תחושה של הכרת תודה עצומה לכך שזה לא באמת קרה.


והחלום הזה אצל הילד הקטן הוא כמובן רק ביטוי של איזה שהוא פחד שקיים באותו ילד כיישות, כנשמה, והעולם הזה נועד להוציא לפועל את הפחד הזה בדרכים שונות זה כמו ממש לקחת משהו שהוא גלום שהוא רדום כביכול ביישות של האדם.


ובשלב מאוחר יותר מה שקורה זה שאותו ילד שחלם שהוא בסיוט והתעורר והודה שזה רק סיוט, מתחיל באמת להיות בסיוט, כשהוא ער, וגם השינה לא עוזרת לו לברוח מהסיוט הזה.


והעניין הוא שהאדם חשוב שיזכור ויבין שגם כשהיה ילד הסיוט שהיה בתוכו הוא היה בטוח בזמן הסיוט שהוא ער ושזה באמת קורה לו, וזה למה הוא היה מופתע כשהוא התעורר וגילה שזה לא באמת קרה, ושזה כן היה רק חלום.


ובדיוק באותו האופן, ישנה איזו שהיא אינטראקציה שהאדם צריך לבצע עם העולם, שזו האינטראקציה שהוא מתחבר עם העולם, אם נגיד יש אדם, יש את מי שהוא מבפנים, את איך שהוא בוחר לפעול, אז תדמיינו את הבפנים הזה כמו מפתח, ויש את העולם, ואז יש את המשחק של איך אני נכנס בתוך העולם, כשהדימוי הוא שהאדם הוא המפתח והעולם הוא חור המנעול..


וישנם תהליכים חיצוניים שנראה שהאדם לא רוצה ולא מוכן להתמודד איתם, והוא מבחינתו היה מוכן לחזור אחורה \ לשנות את הכל, כשלמעשה כל אותם תהליכים הם ביטוי של איזה שהוא “פרקטל” פנימי של המהות של אותה יישות שחווה את הרגע הזה.


ועל ידי כך שהעולם פועל כמו איזה שהוא כלי מסוים שמגרה נקודות מסוימות על ידי כך הוא מעיר בהוויה הפנימית של האדם חלק רדום, שהוא החלק שמחבר אותו למי שהוא היה באמת כשהוא היה ילד, ולרצון האמיתי שלו,


וכל מה שקורה פה במציאות מנקודת מבט מסוימת זה כבר סיוט, כי הרי מה זה סיוט, אם לא מצב שבו הדברים קורים ממש בדיוק לא כמו שהאדם רוצה שהם יקרו, והכל משתבש, ושום דבר לא פועל כמו בתכנית שלו.


כלומר סיוט זה איזה שהוא מצב של טראומה, כי טראומה נגמרת כשהאדם חווה משהו שהוא לא יכול להכיל \ להתמודד איתו אז הוא מדחיק אותו, ובעצם מה שהוא הדחיק זו צלקת, והיא חותם של מה שהוא לא התמודד איתו שיכניס אותו לכמו חוויה של פרקטל של עצמו במציאות בתוך כוורת אין-סוף האופציות שתיחווה כסיוט.


והסוד לצלילות הדעת, ולחופש, ולחיבור אל עצמך, ואל הרגשות הפנימיים, הוא למעשה ידיעת האמת, כי ישנו מקום שבו הדברים מתחברים אצל האדם בראש, לרמה מסוימת של הבנה, שבה הוא רואה שהכל אחד.


כלומר ישנה רמה מסוימת שבה האדם חווה איזה שהוא חיבור בין דבר להפך שלו, וככל שהאדם מדחיק פחות = הוא מחובר ליישות העצמית שלו ברמה שהחלק שחווה מחובר לחלק שנחווה.


וככל שהאדם משחק ומדחיק יותר הוא מדחיק את עצמו ומדחיק חלק בעצמו בפני עצמו והוא משחק כמו משחק בשביל להסתיר את מה שהוא רוצה להדחיק וחי בהתעלמות מכך שהוא מדחיק \ מסתיר משהו מסוים.


אם האדם רוצה להגיע למצב של שמחה וחיבור, הוא צריך להתחבר לרצון האמיתי שלו, ובשביל זה הוא חייב פשוט להתחבר לעצמו, ולומר לעצמו את האמת בלבד, כי אדם שאומר לעצמו רק את האמת, הוא כבר מחובר, והוא לא מרגיש בכלל שהוא נמצא באיזה שהוא סיוט, כי הוא מרגיש שכל מה שקורה זה מה שהוא רוצה שיקרה.


רק כשאדם שיש רווח \ הפרדה בינו לבין עצמו כל שהיא, שנוצרת כי באיזה שהוא רובד נפשי הכרתי שלו, רק אז הוא יכול להרגיש שהוא בסיוט, ושמשהו לא בדיוק קורה כפי שהוא רצה שהוא יקרה, והמצב הזה נקרא “תוהו”, והוא מצב של בלבול גדול, והוא גורר איתו מסע ארוך שמחבר את האדם להמון מימדים של בלבול וכאוס בכדי לבצע משהו שנקרא “זיכוך”


ישנו עניין של טקסיות, ועל ידי כך שהאדם מתחיל באיזו נקודה ועובר איזה מסע וחוזר לנקודה שהוא התחיל ממנה על ידי כך הוא חווה מסע שהוא טקס, והמסע הזה הוא הכל בעצם.


כי הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו, והשאלה מה אנחנו בוחרים לעשות עכשיו, כי המציאות בכל רגע יודעת ויכולה להפתיע את האדם, ולגרום לדברים לקרות לא כמו שהוא מצפה ועל ידי זה להכשיל אותו לכאורה, ולגרום לו להרגיש כאילו הוא בסיוט.


ורק על ידי זה שהאדם בוחר להסתכל על הדברים שקרו \ שקורים לאדם עכשיו כאילו זה בדיוק מה שהוא רצה שיקרה, על ידי כך נפתח צוהר שלם לחיבור של האדם ליסודות על מהמימד הבא של בחירה חופשית, שזה אומר שהוא מגלה את הקיום של עצמו בתוך יישות במימד גבוה יותר של קיום.


ויש עניין שאם האדם עושה משהו ותוך כדי חושב איזו מחשבה, ואז המודעות שלו ממשיכה בן רגע למשהו, והוא מפסיק לשים לב למחשבה שהוא חשב, אז נשאלת השאלה האם המחשבה הזו נעלמת או מפסיקה להתקיים ? או האם היא ממשיכה להתקיים ושיש רובד שממשיך לחשוב אותה מחוץ להכרה המודעת של האדם שחשב את המחשבה מראש.


התחושה של החיבור הסופית למציאות אמורה להרגיש כאילו האדם מרגיש שהתחושה שלו שמשהו לא בסדר נראית \ נחווית כמחשבה, שלא מחייבת \ מגדירה את היישות העצמית האדם.


והאדם מבצע פעולה של התקרבות לעצמו ובכך הוא בעצם מתחיל לשמוע ממש בראש את אותה מחשבה ראשונית קדומה שהתחילה את כל הלופ (הסיוט) שהוא נמצא בו, שהוא לא יכול לבחור ממנו שהוא נמצא בו כשהוא ער, שהוא כמובן נמצא כולו בתוך מסגרת של מחשבה מסוימת שהיא תוצאה של הדחקה, כלומר מחשבה שבה אין אמת, כי תוך כדי שהאדם מסכים וחושב מחשבה מסוימת חלק אחר בו לא מבין \ לא רוצה להתרגש ולהרגיש את התחושה של הזרימה שכל מה שהוא ניסה להיאבק בו מציף אותו, ותופס אותו סוף סוף.


לסיכום: האדם חווה את המציאות הערה שלו כסיוט כי הוא חושב מחשבה שמפרידה בינו לבין מה שהוא חווה, ברמה ההכרתית אין לו באמת אופציה של בחירה חופשית אמיתית ומלאה ב100% והכל מתחיל ונגמר בזה שהוא משקר לעצמו, רק על ידי זה שהאדם יבין את עצמו באמת, רק על ידי כך הוא יזכה לאושר האמיתי, ולחיבור לטוב.


ובמצב שהאדם מבולבל ולא יודע מה לעשות לגבי משהו, הוא צריך להביט חזרה לתוך עצמו אל תוך המקום שבו אי הידיעה שלו היא מה שהוא כבר מחפש, והיא תהיה לו מקור לידיעה פנימית עמוקה יותר של החלל הפנימי שמהווה אותו…

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

×