פתיחת התודעה ושכלול ההכרה \ התעוררות רוחנית ולהיות אלוהים \ המציאות כחלום ועל תפקיד החוויה שלי במציאות ככלי לשכלול ההכרה \ הסוד למימוש העצמי והביטוי המלא של עצמי

פתיחת התודעה ושכלול ההכרה \ התעוררות רוחנית ולהיות אלוהים \ המציאות כחלום ועל תפקיד החוויה שלי במציאות ככלי לשכלול ההכרה \ הסוד למימוש העצמי והביטוי המלא של עצמי

התגלמות המציאות הרוחית בחומר דרך תבניות התצורה של ההגיון, באה לידי ביטוי במישורים שונים הנקראים מישורי תודעה, בהם בהתאם לרמה התודעתית מתקבלת חווית מציאות מסוימת.

 

האנשים שאנו רואים וכל החפצים, האבנים הסלעים האדמה והים הם קריסה של החלל הריק לתוך עצמו, שזו בעצם הפעולה שנקראת זמן.

 

והזמן עצמו, לא באמת קיים, אלא הוא הצמצום של האין-סוף, מצד החוויה התודעתית עצמה.

 

דרך פעולה מאוד מתוחכמת של “יציקה” נוצרת המציאות שאנו חווים, כרצף רגעים.

 

כשהמציאות עצמה, שאנו חווים מצד התודעה, היא תמיד רק צמצום של המציאות הלא-מוגדרת.

 

וכל רגע במציאות כולל כל חלקיו מעידים תמיד על השלמות, ז”א על האין-סוף.

 

יש כאלה שטוענים שהעולם הוא חלום. החלומות שאנו חולמים בלילה הם עוד מישור תודעתי שבו ההכרה שלנו חווה שלבים של התפתחות להשגת התכלית.

 

מה שקורה בלילה זה שהתת מודע נפתח, והנפש של האדם בעצם עוברת כמו ניתוח, החלום הוא הניתוח, ומי שמנתחים אותו הוא ההכרה עצמה, כלומר ההכרה שתופסת את הדברים, עצם ידיעת הדברים.

 

והניתוח עצמו הוא למעשה החלום עצמו, שהוא כלי שבין היתר דרכו עוברת ההכרה שכלול. ומצד התפיסה, גם המציאות הערה יכולה להיראות כאילו היא חלום בצורה ממשית לחלוטין.

 

הכל תלוי בדרגה התודעתית של ההכרה שחווה את המציאות, החוויה הבסיסית, שהיא החיבור להכל, היא האמת – שהכל אחד.

 

ומה שבעצם מאפשר ומחייה את התודעה הנפרדת, זה בעצם הכוח של גבולות ההגיון, שהם בעצם המחיצה שיש בין ההכרה האלוקית להכרה המצומצמת \ הבהמית.

 

ומה שעומד בראש גבולות ההגיון זה בעצם הנחת היסוד שיש הבדל בין דבר להיפוכו, כי הנפש עצמה, היא מורכבת מהנחות יסוד, שהם מבנים נפשיים הכרתיים, והם עשויים מאותו החומר שההכרה עשויה ממנו, אך הם מחולקים לרבדים, לצורך תפעול המערכת באינטגרציה.

 

בשביל לחוות את האין-סוף האדם צריך לחשוב מחשבה שהיא לא הגיונית. אבל עצם זה שאדם יחשוב מחשבה שהיא לא הגיונית זה לא הגיוני.

 

ופה בעצם יש עניין, שמי שחושב בצורה הגיונית, לעולם לא יוכל לחשוב בצורה לא הגיונית. כי זה לא הגיוני לחשוב בצורה לא הגיונית.

 

שזה בעצם דומה ללומר, שאו שאתה יכול להיות מואר כאן ועכשיו או שאתה לא יכול להיות מואר אף פעם לתמיד.

 

וגם מצד הסתכלות מסוימת, מה שאמרתי כרגע לא הגיוני. ומה זה בעצם בא להעיד? זה נותן לנו עדות על העולם הפנימי \ ההכרתי, שהוא בעצם התת-מודע.

 

וזה בא להראות לנו שכל אדם יכול להסתכל על משפטים שונים ולחלק מהאנשים משפטים מסוימים יראו הגיונים ולאחרים אותם משפטים לא יראו הגיונים כלל.. ואיך יתכן הדבר?

 

וכמובן שזה קשור לעובדה, שההגיון של האדם כמו שצוין קשור להנחות היסוד שלו, שהם כמובן מבנים הכרתיים נפשיים שנוצרים דרך החוויה של העולם הזה, שהיא בעצם כמו ללכת לעבודה.

 

ולמה? כי כשאדם הולך לעבודה הוא עובד חודש ואז אחרי החודש מקבל משכורת, הוא יודע שבחודש הבא הוא יקבל את השכר וזה מה שנותן לו כוח להמשיך.

 

ופה בעולם הזה, החוויה היא בקנה מידה אחר, והיא בהתאם לרמה של ההכרה של החוויה שחווה את המציאות. ופה בעצם לא מדובר על חודש ואז כבר שכר.

 

אלא על חיים שלמים, שהם למעשה כמו חלום, כמו המבנים של החלומות שאנו חולמים בלילה.

 

מה שבעצם קורה זה שכל הרגעים כבר קיימים, מצד המציאות הלא מוגדרת, שהיא אין-סופית, והיא כוללת את ההכרה האלוקית.

 

וכל פעם שאנו חווים מציאות שאנחנו מתעוררים אנחנו חווים חוויה שהיא בתוך מקום וזמן ז”א שהיא מצומצמת. כי היא צמצום של האין סוף שבו הכל מתקיים ללא גבולות של מקום וזמן כדבר אחד באמת..

 

למשל אפילו קריאת הפוסט הזה, דורשת כל כך הרבה הפעלה של תהליכים נפשים הכרתיים פנימים, אך אדם אינו יכול לחוש בכך, מצד התפיסה של הזהות של עצמו.

 

וזה בעצם שיש לנו תאים, וDNA, וכל מיני מערכות שנראה כאילו “מפעילות את עצמן” זה מעלה את השאלה של למי אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אני.

 

וזה בעצם אחד הדברים שהכי “פותחים את התודעה” התחושה של התודעה נפתחת זה כמו תחושה של להוציא את הראש מהמים ולראות את מה שיש באמת.

 

והשאלה של מי אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אני כל כך פותחת את התודעה כי היא מראה לנו על כך שאנחנו לא יודעים בעצם, וזה מעיד על כך שיש לנו תת מודע, כלומר אנחנו כישות שמתפקדת מוגבלת לפעול לפי גבולות ההגיון שלה.

 

והאדם, איננו שולט על גבולות ההגיון של עצמו, מצד התפיסה של עצמו את עצמו. אלא רק מצד התת-מודע של האדם, שמנהל אותו ברמה אחרת.

 

התת-מודע של האדם הוא למעשה שותף של הבורא שעוזר לו לנהל אותנו בעצם ולעשות עבורנו את כל מה שצריך ליעשות כמו גדילת הגוף במהלך השנים, עיכול האוכל וריפוי פצעים.

 

ואלו פעולות מורכבות שדורשות כל כך הרבה אינטיליגנציה ויכולת חישוב שלנו בתוך ישות אין את היכולת לעשות את זה.

 

חשבתם פעם כמה זה מצחיק שאנחנו בתוך הגוף יכולים לעשות את כל זה אבל כשזה מגיע למתמטיקה אף אחד לא באמת מצליח להגיע אפילו קרוב ליכולת החישוב של מחשבון בסיסי שאפילו לא מתקרב לטכנולוגיה שמפעילה את הגוף האנושי?

 

מה זה בעצם אומר? שחלה עלינו הגבלה מסוימת, שנועדה להפריד אותנו מחלקים בהכרה שלא נועדו להחשף אליהם, ויש כל מיני מגבלות שחלות, אבל בגלל שגבולות ההגיון שלנו קיימים הם מסתירים את זה וגורמים לזה להיראות לא מוזר.

 

מה זה אומר? זה אומר שקורים המון דברים במציאות שאם באמת היינו מסתכלים עליהם בעין אמיתית מצד התפיסה של עצמנו הם היו נראים לנו לא רק לא הגיוניים, אלא מטורפים וחסרי כל הגיון ממש..

 

אבל רק בגלל שמצד התפיסה, ישנם גבולות שחלים על ההגיון, שהוא הפילטר של התצורה של מהות היכולת לתפוס את המקום והזמן בתודעה של יש הבדל בין דבר להיפוכו, אנו לא שמים לב שאותם דברים הם חסרי הגיון לחלוטין.

 

ומצד התפיסה האלוקית, שום דבר לא חסר הגיון, אלא שהכל מקבל הגיון אפילו עמוק בעל אין סוף רבדים של עומק. אך רק מצד התפיסה הנפרדת, משהו יכול להיראות לא הגיוני, וזה למשל אמור להיות הגיוני לכם – הקוראים את זה.

 

אז מה בעצם התפקיד שלנו פה במציאות? מה שקורה בעצם זה שדרך פעולה הכרתית של הסתכלות אנחנו מצמצמים את המציאות להיות מה שאנחנו חושבים שהיא, כשהיא בעצם כל מה שלא חשבנו שהיא (:

 

כל פעם שאנו עושים את הפעולה הזאת של הצמצום עם ההכרה אנחנו מרגישים כמו תחושה של פספוס, ולמה? כי אנחנו בעצם יודעים שאנחנו מוותרים על החלק בנו שהוא באמת אנחנו, החלק שמעניק לנו את מקור החיות.

 

וזה יוצר בנו כמו תחושה של מועקה, וככל שהזמן עובר, ובן אדם ממשיך לחיות כשהוא נכנס למעגל הזה מה שקורה זה שהוא מחודש לחודש יבחין שהוא נכנס יותר למצבים של מועקה והדרגה שלהם תהיה יותר ויותר קיצונית.

 

ולמה? כי מה שקורה זה שהתפיסה, מצד עצמה, כל פעם מתחדשת, וכשהיא מתחדשת היא כמו דף לבן, שאפשר בכל רגע מחדש לנצח לכתוב עליו שוב.

 

ואם יש לבן אדם תפיסה \ הסתכלות על עצמו כמו אני חושב שאני בן אדם רע, אז הוא במהלך הזמן במידה וימשיך להאמין בזה יתחיל לחשוב על עצמו עוד דברים רעים בעקבות זה שחשב שהוא רע.

 

כלומר בעקבות הנחת יסוד אחת מתחילות לצוץ עוד, כאילו “משום מקום”. ולמה? כי במקום לעצור את זה בזמן אנחנו מאפשרים לעצמנו לאבד שליטה.

 

אך זה לא באמת מצב של איבוד שליטה אמתית, אלא ההפך, זה מצד של שליטה מוגברת, ואף קיצונית ולא בריאה.

 

כי איבוד שליטה, משמעותו תחושה של חופש, ואיבוד שליטה = תחושה של סכנה, כי מצד האמת, תחושה של סכנה = חופש. כי רק מתי שאתה מסתכן אתה יכול להיות חופשי באמת, כי כשאתה נמצא באזור הנוחות אתה לעולם לא תמצא את החופש.

 

בעצם זה אמור לעודד את האדם לא ללכת חס וחלילה לסכן את עצמו בדברים כמו לקפוץ לכביש אלא לאמת עמוקה יותר, שקשורה לכך – שמתוך היצמדות לאזור המוכר,

 

אנחנו בעצם מונעים מעצמנו את המימוש העצמי המלא והביטוי העצמי המלא שלנו.. (:

 

לסיכום: לא משנה איפה אתם על רצף המקום והזמן, אם אתם קוראים את הפוסט הזה סימן שאתם בדרך ללהפוך להיות מה שתמיד רציתם, אתם בדרך למימוש העצמי המלא שלכם, ולמצב של הגעה לגילוי מחדש של עצם הידיעה של מי אני ומה תפקידי בעולם, ומה הוא בעצם באמת רצוני !

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

Leave a Reply

×