שכל אין סופי ושכל סופי \ נצח \ אלוהים והזמן \ התהליך הכללי של המציאות \ אשליית הנפרדות

שכל אין סופי ושכל סופי \ נצח \ אלוהים והזמן \ התהליך הכללי של המציאות \ אשליית הנפרדות

 
בפוסט זה אדבר על השכל של האדם, שהוא מוגבל במהותו להבנות המחייבות אלמנטים של זמן ומקום, ביחס לשכל של הבורא, שהוא אין סופי ומבין דברים בצורה שהיא איננה מוגבלת לצורה ומהות.
 
ואם נשתמש בהגיון הישר, ניתן להסיק שכל חלק במציאות הוא חלק מתהליך מסוים, ואין דבר במציאות – שהוא נבדל מאיזה שהוא תהליך, או שהוא איננו חלק מהתהליך הכללי של המציאות. ותהליך, על פי הגדרה שמחייבת את עצמה, הוא משהו שקורה בצורה שלבית, כלומר במידה ומדובר בתהליך, מחייב שכל אירוע בו נגרם על ידי אירוע שקדם לו, שבהכרח גרם להתרחשותו של האירוע הנ”ל.
 
ודוגמא לתהליך, היא עצם העובדה שאתם קוראים מילים אלו, כך אלו הדברים, שעצם העובדה שאתם קוראים פוסט זה, נובעת מכך שנתקלתם בו והחלטתם לקרוא אותו, או שמא הגעתם אלי לדף בכדי לקרוא אותו במיוחד.
ובמידה ונתקלתם בו, משתמע מכך שגללתם ב”ניוס פיד” שלכם בפייסבוק, ומכך משתמע כמובן – שנכנסתם הבוקר לפייסבוק.
 
והדרך לחישוב תהליכים מדויק, היא דרך מציאת המחויבים. ואסביר: אם מניח האדם הנחת ייסוד שהוא עכשיו קורא את הפוסט הזה, והוא רוצה לדעת מה החלק הקודם בתהליך, שהוביל אותו לקרוא את הפוסט, עליו לשאול את עצמו מה מחויב שקרה. ולדוגמא: מחויב שהוא נתקל בו ורצה לקרוא אותו. אך לא מחויב שהוא קרא אותו כי הוא ראה אותו. כי הוא ראה עוד הרבה פוסטים, אותם הוא החליט לא לקרוא.
 
והתהליכים ודרכי החישוב שהינני מציג בפוסט זה, הינם מודולציה נורא גסה, של כיצד עובדים הדברים ביקום ברמת רקמות הזמן-חלל שמרכיבות את המציאות. כשבפועל, כל רגע הווה מורכב מאין ספור חלקיקים, המסודרים בדרך מסוימת ביחס לחלל הריק המקיף אותם, וכל רגע שכזה קיים בפני עצמו, במיקום שבו הוא עומד על רצף הזמן לנצח.
 
כי למעשה, כל הרגעים בבריאה כבר קיימים, הם היו קיימים מתמיד, והם יהיו קיימים לנצח. וכל רגע בפני עצמו קפוא במקומו, וכל רגע שאחריו קיים במיקום אחר על ציר הזמן, ואנחנו בני האדם – מסוגלים בתודעתנו לחוות רק רגע אחד של זמן, ולא מספר רגעים, ואין לנו את היכולת לחוות את עצמנו במספר זמנים בו בעת ובעונה אחת.
 
ולכן משתמע מכך, שבגלל ה”מוגבלות” שבתודעתנו, נדמה לנו שכל רגע הוא חולף, ושהמציאות עובדת כך, שכל החלקיקים נעים מנקודה לנקודה, ומשנים את מקומם ביחס לחלל הריק, על מה שאנו מכנים “מימד הזמן”.
 
כשבפועל, כל הרגעים כפי שציינתי קיימים במקומם בדרך שבה הם מסודרים בדיוק לנצח. ותודעתנו בלבד, חווה לחוות רצף מציאות מסוים, שבו נדמה שמתרשים הדברים בצורה תהליכית, כשכל מודל של רגע הווה, שנמדד על פי מיקום כל החלקיקים ביחס לחלל הריק, מוביל לרגע הבא, על פי חוקי תנועה וזמן שידועים לנו מראש.
 
ותהליך ברמה הלוגית, הוא שרשרת של אירועים, כשכל אירוע בשרשרת, נגרם בגלל אירוע שקדם לו, ויוביל לעוד תהליך לאחר. ומחויב על פי מודל זה, שלכל דבר ישנה סיבה לוגית, ושום דבר לא אקראי, כי כל דבר קורה בהתאם לסיבה מסוימת, ולא סתם ככה ללא סיבה כלל.
 
וכעת, אסביר כיצד מסוגל האדם בצורה בעזרת השכל הלוגי, שמהותו היא ניתוח תהליכים והסקת מסקנות בצורה לוגית, יכול האדם להפוך את השכל ה”סופי\מוגבל” שלו לשכל האין סופי של הבורא.
 
“הארה” הוא מושג אשר נכתב עליו המון, בהמון מסורות ועמים קיים המושג, כשבכל תרבות הוא מוצג על פני השטח כמעט שונה, כשבפועל – מדובר כמובן באותה חוויה. והטענה המרכזית היא, שאלוהים הוא הכל – ושאין עוד מלבדו.
 
ובבריאות המציאות, לא ברא אלוהים מציאות שנפרדת ממנו, אלא הוא ברא את עצמו מכלום כמציאות, ולמעשה, הכלום שהוא היה, טמן בחובו את הסוד לנצח כל הדברים ולאין סוף.
 
ובדיוק מהסיבות הנ”ל שציינתי, איננו אנו בני האדם נפרדים מהבורא, לא כגוף בחומר, ולא כישות עצמאית הנבדלת בתודעתה מתודעתו הכללית של הבורא. והארה – היא איננה יותר מהרגע בו מגלה החלק של אלוהים ששוכח שהוא אלוהים, שהוא היה אלוהים כל הזמן הזה, ושהוא “שיחק משחק”.
 
והמשחק שהוא משחק, דומה בצורת פעולתו לדרך שבה עובדים חלומות, ובחלום, יידוע לנו שאנו חולמים מציאות מסוימת, שבה מתרחשים המון דברים בו זמנית, וכדי לחוות את אותה מציאות אנו נאלצים לחוות את עצמנו דרך דמות שאנו חולמים אותה.
 
ובחלום לעתים ישנם אין ספור פרטים שונים ומורכבים, בחלום יחיד יכול האדם לחלום שהוא נמצא בניו יורק על במה, ומולו עשרות אלפי אנשים, יושבים, עומדים ומדברים אחד עם רעהו, ופה נשאלת השאלה – כיצד מסוגלת תודעתו \ מוחו של האדם לחשוב על סיטואציה בה עשרות אלפי אנשים מדברים בו זמנית אחד עם השני, שיחות שונות לחלוטין כל אחד, כשכל אחד מהם אוחז בדעות שונות והשקפות שונות על המציאות בה הוא מצוי.
 
ובדיוק באותה הדרך שבה אנו משוכנעים בחלום שאנו במציאות, ושכל מה שקורה סביבנו אמיתי, ואין לנו אף את הספק הקטן ביותר שאולי אנחנו ישנים, ככה גם כאן – במציאות שאנו מכנים “המציאות הערה”. אנו נמצאים במעין חלום, שבו חסר אלמנט מסוים בתודעתנו, שיאפשר לנו להבחין בעצם כך שאנו למעשה דמות שנחלמת על ידי המציאות\הבורא.
 
והדרך שבה יכול האדם להתמיר את שכלו המוגבל לשכל האין-סופי של הבורא, היא על ידי הבנת המציאות במלואה, כי דבר אין סופי, הוא דבר שאין לו סוף. וכפי שמשתמע מהמילה עצמה, אפילו ה”אין סוף” הוא לא באמת אין סופי, כי הוא חסר את הסוף. ואין-סוף אמיתי, מעבר לרמת המלל והתפיסה, הוא מצב בו דבר והיפוכו הם אחד.
 
וכפי שכבר ביארתי, כל דבר חסר את ההפך שלו, וישנם דברים שאף נוגדים את ההפך שלהם כפי שדוחה האש את המים. ורק במצב שבו דבר הוא לא חסר את כל מה שהוא לא – ניתן לכנותו “אין סופי”.
 
והדרך להגעה לשכל האין סופי של הבורא, היא על ידי הבנת התהליך הכללי של המציאות, ולשם כך – על האדם להבין תהליך אחד בלבד. כי על פי הגיון זה, וכפי שמשתמע מהפוסט – כיוון שהמציאות היא אחת, לא משנה איזה תהליך ייפתור האדם, הוא יגיע בסופו של דבר לגורם הראשון, שמהווה את הנצח, ואת עצמיותם של כל הדברים – אחדותו של הבורא עם עצמיותו הכוללת.
 
והדרך להבנת תהליך אחד במלואו היא כמובן על ידי היצמדות לאמת, כי על מנת לפתור תהליך אל עלינו להניח הנחות ייסוד, אלא להיצמד לאמת מוחלטת. כשבפועל, ישנם אין ספור אנשים, עם אין ספור דעות שונות לגבי המציאות, ולגבי כל דבר.
 
אך מצד המציאות, המציאות היא אחת, והאמת המוחלטת היא המציאות כפי שהיא, מחוץ לתפיסתו המוגבלת של האדם. כשגם תפיסתו של האדם עצמה, היא חלק מהאמת הכללית של המציאות.
 
והדרך שבה על האדם לחקור היא כזאת: עליו לקחת הנחת ייסוד מסוימת, שמחויב שהיא אמת, ולהתחיל לחקור את התהליך שלה. ואחד הדברים בעולם שניתן לחקור, הוא מקור הסבל.
 
כשכאן כמובן – הנחת היסוד שלנו היא שקיים סבל. ובמסגרת התהליך, על האדם לשאול את עצמו קודם למה יש סבל, ובכדי להבין למה יש סבל, על האדם להבין ראשית מה הוא הסבל. ואם יבדוק האדם, הוא ייגלה שהסבל הוא למעשה מצב בו חושב האדם שהמציאות לא כרצונו. כלומר סבל = המציאות לא כרצוני.
 
ולאחר הבנה זו, יהיה על האדם לשאול את עצמו, ביחס לכך שהוא רוצה להפסיק לשאול לדוגמא, האם הוא שולט ברצונו, כי במידה והוא אכן שולט ברצונו, ברגע זה הוא יוכל להחליט לרצות כל מה שקורה לו, ובמצב זה – לא ייתכן סבל כלל.
 
אך הבעיה מתחילה, כשמגלה האדם, שאין הוא בהכרח שולט בצורה מודעת ברצונותיו, מה שמוביל אותו לשאלה “מה זה רצון”? וכאשר חוקר האדם, הוא מגלה שרצון הוא למעשה חוסר, אשר דורש מילוי. וכמו שהרוח נושבת, כדי למלא חללים ריקים באוויר, כך גם עובד כל היקום שלנו, כשכל חוסר דורש את מילויו, וזהו אחד החוקים בבריאה, שכל החסר, מושך אליו את הקיים, בכדי להתמלא.
 
החוק הזה תקף לגבי כל פרט ופרט במציאות, ולכן הרצון שלנו הוא לא יותר מחוסר שיש לנו, אשר מתוקף היותו חוסר – דורש את מילויו. רצון=חוסר. אין הבדל ביניהם.
 
ולאחר שהבין זאת האדם, יהיה עליו כמובן במסגרת הסקת מסקנות לוגית, לשאול את עצמו מדוע יש לו רצון, ולשם כך יהיה עליו להבין מה קודם למה בתהליך של היווצרות הרצון. בהנחה “אני רוצה להרגיש טוב”. מחויב ראשית קיומו של “אני”. לא ייתכן קיומו של רצון בנפרד מ”אני”. כמו כן – מחויב קיומו של ה”להרגיש טוב”, בקיומו של הרצון, כי אין דרך כלל להרגיש טוב בלי לרצות משהו, ובלי שרצונו של האדם יתמלא.
 
וכפי שמשתמע מכך, ובהתאם לכתוב, יהיה כמובן עכשיו על האדם לשאול את עצמו מה זה האני האני שלו? האני שלו הוא למעשה הדבר שהכי קרוב אליו, שהכי קשה לו להגדיר אותו.
 
כי בדיוק באותה הדרך שלא יכולה העין לראות את עצמה, ולא יכולה האוזן לשמוע את עצמה, ככה גם פועל האני שלנו, הוא חווה את עצמו כדבר שהוא נועד לתפוס. ובמציאות שלנו, מודע האדם לאני שלו ביחס למציאות הסובבת אותו, אותה הוא תופס במסגרת ה”אני” שלו. אין דבר שתופס האדם, בנבדל מעצם קיומו של תחושת האני שלו.
 
וברגע שיבין האדם למה קיים האני שלו, הוא יבין כמובן למה יש לו חוסר.
ונגיד שלצורך הפוסט, נגדיר את האני כמרכז עצמיות, הנפרד מכל מה שהוא לא הוא. במידה ואכן כך הדבר, האני של האדם הוא למעשה חסרון. כי הוא חסר את כל מה שהוא לא הוא.
 
והחוסר הראשון של האדם, הוא למעשה הרצון של האדם להתאחד עם כל שאר המציאות. כי כפי שכבר ביארנו, כל חוסר מתוקף היותו חוסר דורש את מילויו, והאני של האדם, חסר את כל מה שהוא לא אני (המציאות).
 
ובהנחה שהמציאות היא תהליך, זה מחייב את זה שכל רצון נובע מרצון אחר שקודם לו. ואחת השאלות החשובות במידה ואכן כך הם הדברים, היא האם הרצון הראשון הוא בשליטת האדם, או לא.
 
כי אם יסיק אחד בצורה נכונה, שהרצון של האדם הוא לא בשליטתו, משתמע מכך שאין באפשרותו לשלוט ברצון שלו כלל, ושכל הרצונות שלו כלל לא בשליטתו.
 
וכפי שכבר ביארנו, הרצון הראשון של האדם, הוא למעשה האני שלו. כי הרצון הוא חוסר, והאני של האדם הוא גם חוסר, כי הוא חסר את כל מה שהוא לא, והאדם כל הזמן רוצה לשנות את המציאות, במטרה להשיג כמה שיותר טוב, וכמה שפחות רע.
 
וכאשר יטיל האדם ספק, בכל המחויבים שלו, תישאר רק האמת. כי כל פעם שאומר האדם דבר מה, הוא מניח אין ספור דברים מאחוריו, שלא ניתן לומר בוודאות שהם נכונים. והאדם החכם, הוא זה שלא מסתפק בלא-מוחלט, ודורש לדעת את האמת המוחלטת של כל הדברים.
 
ובהגעתו של האדם, אל האמת המוחלטת, הוא יבין למעשה את התהליך הכללי של המציאות, והוא יבין למעשה שהוא איננו נפרד מכל מה שהוא לא, ובמצב זה – ישתנה השכל של האדם בצורה כזאת, שתאפשר לו להבחין שפנים איננו נבדל מחוץ, ודבר והיפוכו הם בכלל אחד.
 
ובמצב זה, יבין האדם שהאחדות תמיד הייתה קיימת, רק שהוא לא היה מסוגל לתפוס אותה בשכלו המוגבל, ומהרגע שבו הופך שכלו של האדם לאין סופי, הוא תופס את המציאות בצורה אחרת,
 
ולא נשאר דבר אחד במציאות – מלבד האמת.
×