תבניות ופרצופים \ ריבוי תהליכים \ היקום כמחשבה…

תבניות ופרצופים \ ריבוי תהליכים \ היקום כמחשבה

היום נבאר את עניין הפרצופים והתבניות בעולם, ונאמר שאופי הפרצוף מסמל על פנימיות שורש הנשמה.

 

כמובן שזה לא אומר כלום על הבן אדם פה בעולם הזה ועל האם הוא “יותר או פחות טוב” אנחנו כבר לא משתמשים במושגים האלה.

 

וכל דבר בעולם מצד תפיסת האחדות הוא פרצוף, והוא שיקוף של האחד, שהיא האמת, המהות הנצחית של המציאות שבה הכל אחד.

 

וזה למה אומרים: לאן שלא תסתכל תראה רק את עצמך, כי כל חוויה במציאות, יש בה רושם של חווית האחדות, שבה הכל אחד מאז ומתמיד.

 

יש להבין זאת כך: כפי שבחלום המציאות נחווית מנקודת מבט של הגוף של האדם שחולם את החלום, כצמצום של התודעה בתוך היקום שהוא החלום, (למרות שהחלום הוא הוויה מרובית תהליכים מורכבת)

 

כך גם פה בעולם הזה בזמן הערות, כל חוויה היא תמיד על רקע התודעה, ותמיד יש בה חותם וזכר של הכל.

 

במהלך החיפוש והמסע בעולם יוצרים אנו את עצמנו ברמה הרוחנית, דרך המציאות עצמה, שהיא השעור עצמו, והיא סוד תכלית המסע עצמו, מצד ההסתכלות שבה הכל אחד באמת. . .

 

החיפוש הוא תמיד חזרה לשורש האמת, שהכל כבר אחד באמת, ומנקודת מבט זאת, כל חוויה היא ביטוי תודעתי של צורך תודעתי כללי שכל חלקי המציאות הן ביטוי שלו.

 

כל היקום מלא בתבניות, מכיוון שכל התבניות הן ביטוי של האחד, ומחויב – שכשאנו אומרים תבנית, אנו מתכוונים שהיא חלק ממכלול שהוא האחד \ השלם.

 

כי כל תבנית היא נקודת ציון על שורש רחב וארוך, שבו ישנן נקודות ציון רבות, וכל תבנית בעולם, היא חלק מתבנית רחבה יותר, והתבנית הראשונה, היא התבנית שמכילה בתוכה את כל התבניות, כשהכל אחד ויחיד.

 

חלק נרחב מהידע והמערכות הקיימות ברמה הנפשית הלא-מודעת של האדם שייכות ודואגות לעניין זיהוי תבניות ופרצופים.

 

שינויים בתפיסה, וספציפית שינויים כלשהם באותה מערכת של זיהוי פרצופים יכולים להוביל לשינויים ממשיים בתפיסה, ולהבנה שיש מקום שבו התפיסה והמציאות עצמה מתחברים.

 

המשחק שהיקום הזה מבוסס עליו הוא משחק שנקרא “הטוב חייב לנצח”, אבל בשביל שיהיה טוב תמיד חייב שיהיה רע, אי אפשר להיפטר מאחד מהם, ועצם המרדף אחר הטוב, גרם לנו לשכוח את מה שחשוב באמת.

 

שהוא הרגע הזה, שהוא כל מה שיש לאדם באמת, ולמה?

 

פה ניכנס לעניין די עמוק, שאומר שעצם האני של האדם, הוא הרצון של האדם, והוא שורש הרצון של האדם, שמניע אותו במציאות.

 

והאני הוא מרכז הנפרדות מהאחד, כלומר סימון של גבול, תודעתי במקרה שלנו.

 

האדם חסר את כל מה שהוא לא, עצם קיומו במציאות חסר משהו אחר, וכל תחושת המרדף אחר האושר מגיעה מתוך החיפוש אחר השלם, שבו הכל אחד.

 

וההכרה באחד מתבצעת דרך תהליך רוחני של יצירה של הוויה תודעתית, שזה השלב הבא בהכרה, תכלית העולם הזה מה שחלק היו מכנים.

 

והאדם לפעמים, תוהה מאיפה מגיעות המחשבות שלו, ועצם אותו חלק שתוהה, חווה את הביטוי של עצמו כאספקט פנימי בתודעה כמחשבה (שהיא חלק מחוש פנימי שמייצר מחשבות, שהן למעשה תרגום של משהו אחר)

 

והמחשבה של האדם, היא נקודת החיבור שלו אל הרגע הזה, כי כל מחשבה היא תוצאה של פעולה של שני חלקים נפרדים, מנוגדים זה לזה לכאורה, שפועלים ביחד.

 

והרגע הזה = הכל אחד בשלמות. וכל העולם כולו שאנו חווים, הוא גם תוצאה של פעילות מחשבתית מסוימת.

 

כמו שלנו יש סוג מסוים של פעילות מחשבתית בתוך הראש כבן אדם, יש גם פעילות מחשבתית תודעתית אלוקית שבראה את כל הרגעים שאנו חווים אותם כתודעות.

 

אז בשביל שהמחשבה של האדם תחבר אותו לרגע הזה הוא צריך לאבד את עצמו, כלומר לבטל את הנחות היסוד שגורמות לו להיות מחובר למקום וזמן (אופציה של מציאות שבה יש הבדל בין דבר והיפוכו בתפיסה).

 

ובכך הוא יוצר את עצמו כתודעה בתור המציאות החומרית עצמה ומגיע להבנה של הרגע הזה, שהוא סוד השקט הנפשי האמיתי, ותכלית כל החיפושים כולם..

יש להוסיף מידע יש להוסיף מידע 

Leave a Reply

×